נתחיל מהסוף.
יום ראשון- בחדר השני ישנה עכשיו פיצי עם צננת גועלית וחום נמוך – החשוד העיקרי הוא המזגן באכסניה שהתאכסנו בה בשבת שיותר משהו מזגן הוא פשוט אנטרקטיקה ולזה לא היינו מוכנות. וגם אם היינו מוכנות, מה בדיוק אפשר לעשות כשבאים מ-35 הצלזיוסים שבחוץ למינוס חמש שבפנים? ואפשר גם להודות שהגענו לשם קצת מצוננים.
מוצ"ש – הצלחנו להגיע הביתה משעה ורבע של נסיעה עם שתי תינוקות ישנות, שזה לא טריוויאלי בכלל. במצבים כאלו אני עולה ראשונה עם המזוודה, מאווררת אם זה עוזר, מדליקה מזגן אם אין סיכוי ואחר כך אנחנו עולות עם הפעוטות הנמות. הפעם, כשנכנסתי הביתה קידם את פני ריח בעייתי. מבט אחד לכיריים העלה שנשכחו שם מיום שישי בצהריים סיר מלא תירסים (אורגניים) וסיר עם שני פולקעס (אורגניים). חוצמזה שכואב הלב וזה, אם היינו זוכרות לשים משהו מהם במקרר היה במה להזין את הפיצי שנמה עכשיו בחדר השני.
שבת – היה מאוד כיף ומעייף. בן של חברים טובים שלי חגג בר-מצוה ואנחנו, ובערך עוד חמישים אלף חברים של המשפחה, התקבצנו בחור המדברי האהוב שבו גרתי 16 שנים עד שבאה עמירה וסילקה אותי משם. עכשיו, לכל אחד מהחמישים אלף וגם לחמישים אלף החברים הנוספים שגרים שם יש בין 4-10 ילדים ואלו התרוצצו במליוניהם במהלך כל השבת ברחבי האכסניה ובבית הכנסת – כיף גדול, חי נפשי, גם אם כאב ראש לא פעוט [1].
שישי – לקחנו אותן מהגן, אכלנו קינואה איפישוט ועוף, עשינו אמבטיה ויצאנו לדרך בדיוק בשעה שתכננו. אחרי שהילדות נרדמו התלבטנו איפה לעצור לקנות לנו אייס קפה, בחרנו לא טוב והיה די מבאעס אבל שתינו עד הסוף, לפחות היה קר. אחר כך הסתבר שכנראה, ככל שהקפה יותר מגעיל הוא עושה יותר פיפי. הגענו ליעדנו עם מזרקות קטנות מהאזניים, אבל בזמן והספקנו להתנשק קלות עם בעלי השמחה ושלל חברות וחברים שלא פגשנו לפרקי זמן שנעים בין שבועות, לחודשים ואפילו לשנים. בשעתיים הקרובות התאספו במקום כל מאה אלף החברים של בעלי השמחה על מליוני ילדיהם ולפרקים חשתי כמו בחלומו של מאיר בנאי. אם לא חזרתי לתיכון, אזי לפחות לשירותי הצבאי. לארוחת הערב הגענו על גחוננו (אצל עמירה זה לא היה רק מטאפורה) כשאשתי מתחננת שנלך ביום ראשון לקשור חצוצרות.
יום חמישי – סבא וסבתא, להלן הבייביסיטר, הגיעו באיחור וכך גם אני למצעד הגאווה בירושלים. כל ניסיון לנסוע ברחובות העיר נבלם בנחישות על ידי כוחות הבטחון, כך שחניתי לבסוף בפאתי ראמללה וצעדתי ברגל על גן העצמאות ומשם לבדי בווייה דלורוזה של מסלול המצעד – שעל אף שזה נבלע זה מכבר בתוך גדרותיו המאובטחים של גן הפעמון היה עדיין חסום לתנועת כלי רכב. באותו זמן לקחו סבא וסבתא את הצאצאות למסיבת הסיום שלהן בגן, כולם חזרו מרוצים והצאצאות גם מג'וננות ואת שארית הערב הן בילו בלמרוט אחת לשניה את השערות ולאמא שלהן את עצבים. התוכנית המקורית שלי היתה שעם סיום המצעד אני עושה אחורה פנה ומגיעה חזרה הביתה לפני שהילדות הולכות לישון. אך התוכניות השתבשו ובשעה שהן היו צריכות ללכת לאמבטיה הייתי בדרכי עם שלל חברות בת-קול להשיג איזה קפה ומאפה ובשעה שהן היו צריכות להכנס למיטה עשיתי את דרכי חזרה לפאתי ראמללה וכמעט גרמתי לגירושי ללא עת. למזלי נשאתי לאישה אישה נעימת מזג ושאיננה באמת נוחה לכעוס וגם נשאתי עימי תשורה נאה - בטאון המאבק (העיתון של תנועת המאבק הסוציאליסטי).
יום רביעי ושלישי – התחלתי לעבוד. באופן חד-פעמי ובשביל הסיפתח היו אלו שני ערבים – מה שחייב את עמירה להגיע מוקדם ביום שלישי כדי להחליף אותי, את סבתא ביום רביעי ובשני הלילות את עמירה להשכיב לבד את הילדות. מה שקצת מסביר למה לבסוף כולם חטפו את השיגעון ביום חמישי. בכל אופן, חזרתי הביתה כל ערב בסביבות עשר וחצי הרוסה בתכלית ומצאתי את עמירה מתאמצת מאוד להרוס לנו את המחשב ולא במכות קארטה.
הסוף של הסוף - לקח לי שעות, באופן סביר, לכתוב את הפוסט הזה. באמצע פיצי התעוררה ונרדמה שוב על הספה בסלון. אחר כך היא התעוררה עדיין עם חום ועדיין נרגנת בתכלית – שומדבר שמים קרים בכוס שבורית (מפלאי הפילפיל) ופוצלק (קורנפלקס) לא יכולים לסדר. משם הושלכנו לאמבטיה, לסופר ולקחת את הפיל מהגן.
[1] דיווח מפורט יותר אודות השבת כבר נכתב אבל נדחה למועד אחר מפאת אורכו של הפוסט והעובדה שאני כל הזמן נזכרת בעוד דברים שחייבים להכתב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
