עסקים עם המשטרה
בגלל שכבר נזפו בי פה ושם על כותרות שמדאיגות את המתעדכנים דרך המייל לא שמתי את הכותרת בכותרת. וכבר אקדים ואומר שין מה לדאוג פשוט הצחיקה אותי הסיטואציה.
שתיים וחצי לפנות בוקר, דפיקות בדלת. פתח מתגלה שוטר עם הכובע ביד.
"את נוכלת?"
"כן"
"בואי איתנו"
טוב, לא במקרה הם תפסו אותי לבושה למשעי (חולצת כפתורים לבנה וז'קט קורדרוי) ונעולת נעליים, ידעתי שהם הולכים לבוא. האמת היא שלא עשיתי שומדבר רע [1], אם אתם מוכנים לסלוח לי על זה שהתנדבתי לקום בשעה כזאת בשביל לעבוד. ולא שחזרתי לעבודה, אבל הבוס שלי (אולי בוס בדימוס?) נסע לשבוע לחו"ל ויש אירוע מאוד חשוב של המשטרה (זה בטח יהיה בעיתונים קצת אחרי הדיווחים על הקאסמים שמגיעים קצת אחרי הדיווחים על הקטיושות, כלומר משהו כמו עמוד 17 למטה) והבטחתי לו לטפל בעניינים. השוטרים מצידם התנדבו לקחת אותי מהבית ולהחזיר אותי לשם בתום האירוע, ככה הגענו לסיטואציה המוזכרת לעיל.
אני כאן, על קרואסונים משטרתיים וקפה שחור אחרי שבילינו את היום, פיצי ואני בסידורים. הוצאנו לעמירה, שאבדה בשבוע שעבר בגאונות את הארנק, רישיון נהיגה זמני, שקלנו את התינוקת (6.450 ק"ג) הצטיידנו בקצת יותר מאלף שחים בענייני חתולים, עשירית מזה בענייני מוצצים וסימילאק, נסענו לקחת את עמירה מתחנת הרכבת באשקלון, הוצאנו לעמירה כרטיס קופ"ח וקינחנו ברכישת כסא בטיחות לרכב (את הסלקל תקבל שמואל כשתגיע אינשאללה בקרוב). כל זה התרחש אחרי שבשמונה ורבע לפנות בוקר נשמעו דפיקות בדלת. אבל זאת היתה רק הבת של השכנה, ילדה בת תשע שלא תמיד היא לגמרי ממורכזת שבקשה ממני לעזור לה במשהו לפני שהם נוסעים לטבריה. ביננו, מה ההבדל בין ים המלח לטבריה? משהו כמו מאתיים מטר (אנכית), לא?
[1] בשבוע שעבר יצאתי מהסופר פארם, צעדתי כמה עשרות מטרים לאוטו עם תינוקת מקטרת בעגלה כדי לגלות ששכחתי לשלם על המסטיק. בהתחלה אמרתי לעצמי שרוב הסיכויים שמיום היווסדי הסופרפארם דפק אותי כבר ביותר מחמש שקל ושאני בסך הכל מקזזת. אבל תחושת הקלפטומניה החזירה אותי לזירת הפשע. נכנסתי לסופרפארם מדלת היציאה, בקופות היה תור ארור, לקחתי קופסת מסטיק והלכתי לשלם בבית מרקחת. בדרך החוצה החזרתי את הקופסא למדף וחמקתי החוצה צודקת מתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
