שפעת העופות בראי הדורות

אין לי מספיק מה להגיד בשביל איזה מכתב פתוח רשמי כזה, וואינט סטייל, אז קבלי בקצרה, טרוניה. תראי, דנה, בעיקרון אנחנו מחבבים אותך מאוד, אותך ואת פועלך המבורך. אחת מהדברים האחרונים שנשכח, כשהאלצהיימר יעשה חורים שחורים בחומר האפור, תהיה השמלה שתפר לך ז'אן פול גוטיה לאירוויזיון שבו הראית לכל אירופה שישנן בנות זה לא רק קאבר. בשנים האחרונות שמרת על שקט תעשייתי, אולי עשית לביתך, אולי נחת קצת, אולי עשית המון דברים שאני פשוט לא יודעת עליהם ואולי כמו ג'קו וישראלה אסגו היית באולפן ועבדת על הדיסק החדש. מה שבטוח בשבועות האחרונים שחררת סינגל והרבה אנחות.

מסתבר שיש לך לאב בוי. שזה סבבה. חשוב לך לעדכן אותנו, וזה עוד יותר סבבה. הייתי חופשי מפרגנת אם מצליחה לעשות את זה בלי לערב ילדים. הוא ישן במיטתך? שיו. והוא אוכל מצלחתך? די. זה לא שצלחתך משעממת. בינינו, דנה, צלחתך היא אחד מהדברים הכי מסקרנים בקהילה אבל סליז עם ילדים לא יושב לי טוב. אשתי, אגב, לא מסכימה איתי אז הטרוניה היא שלי בלבד.

לעתים נדירות אני שמחה שעמירה הולכת לעבודה, אבל בזמן האחרון זה קורה לי כמעט כל בוקר. איך שהיא נועלת את הדלת אחריה אני רצה לבצע את זממי - לכבות את המזגן. אני מכבה אותו בכל הזדמנות אפשרית ומדליקה אותו רק כשאגלי הזיעה מתחילים לקלוח מהילדות וכשהן נדבקות אלי ברגע שאני נוגעת בהן. לפעמים גם זה לא משכנע אותי ורק כשהן הולכות בצהריים לישון אני מרחמת עליהן ומדליקה להן מזגן. אם הן לא נרדמו בלי. בלילה עמירה מדליקה מזגן ואני שמה צעיף על הצוואר והולכת לישון רק כדי לקום עם צוואר וכתפיים תפוסים והרגשה שלא ישנתי בכלל.

פיצי נעמדת באמצע הבית, מוחאת לעצמה כפיים ושרה את שיר העידוד המשפחתי, לפעמים גם פילפיל מצטרפת אליה, ואז מתחילה ללכת. היא עושה צעדות ברחבי הבית והמרפסת, היא עולה על הבימבה לבד וגם יורדת ממנה ומטפסת לבד על המגלשה. כשמשהו גורם לה התרגשות היא פוצחת בקריאות 'את-זה' ומגיעה לדציבלים שאני מפחדת שתישבר לי העדשה (זו שנולדתי איתה, אין לי עדשות מגע). בדרך כלל היא מתעוררת פעם אחת בלילה, אוכלת בקבוק ונרדמת חזרה. אם אני קמה אליה אני נותנת לה את הבקבוק במיטה, עמירה מוציאה אותה מהמיטה ומחזירה אותה רק כשהיא ישנה. באחד הלילות פיצי לא נרדמה לה והיא העירה אותי כדי שאני אדליק להן את המזגן. רציתי להרוג אותה, בהן צדק.

הפילפיל לובשת לבד את המכנסיים (היא מעדיפה גם את החולצות ללבוש על הרגליים) ונועלת לבד סנדלים, אם היא טועה ונועלת סנדל ימין על רגל שמאל או ההיפך אני אומרת לה: פילפיל, להיפך. והיא הופכת. היום היא התחילה לנעול נעליים וכבר אמרה לעצמה בעצמה: להיפך. היא אוכלת עם כפית ועם מזלג, היא יודעת איפה אף/עיניים/ אזניים/ראש/כתפיים שלה, של כל אחד אחר. היא יודעת איך עושה שעון/כלב/חתול/כבשה/ברווז/ארנבת. היא יודעת איפה יש ג'ירפה (בפאזל, על החולצה שלה, וג'ירפה מעופפת אחת על הקיר) ואיזה כובעים היא קיבלה מסבא וסבתא. כשאנחנו מכינות להן בקבוקים היא קודם כל דואגת שפיצי תקבל את שלה ורק אחר כך היא לוקחת את שלה. היום כשהצעתי להן וופלים היא הגיע למטבח הרבה לפני אחותה לקחה את הוופל ונתנה לקטנה ורק אז באה כדי לקחת אחד לעצמה.

הלוחשת טוענת שבשלב הזה של חייהם ילדים לא משחקים אחד עם השני אלא אחד ליד השני. אבל הברווז והפילפלת בפירוש משחקות ביחד, הן קוראות ביחד ספרים (בלעדינו), משחקות ביחד במשחקים (בלעדינו. הפיל לוחצת על כפתורים ופותחת דברים והברווזת סוגרת), מספר אחת מביאה את לעמירה את הבובות של התיאטרון בובות ומספר שתיים חוטפת אותם כדי למחוא בהן כפיים, הן משחקות ביחד בקומפי וגם בתופסת. לפעמים הן משחקות אחת ליד השניה, לפעמים הן משחקות לבד ובפעם האחרונה שהן רבו על משהו השבוע זה היה על מגבון. עמירה חושבת שהפילפיל סובלת מאינטליגנציה רגשית כל כך גבוהה שגם כשבא לה להכניס מכות לברווזת היא מבינה שעדיף לה לחבק אותה חזק-חזק ולהצמיד אותה באיפון לבלטה.

יש להניח שכשנגיע לגשר תורם הזרע יזכה לשם הקוד 'האיש הנחמד' – האיש הנחמד שעזר לאמא ואמא להביא לעולם את הפילפילים והברווזים המקסימים שלנו. זה לא שחשבנו על זה בעצמנו, זה פחות או יותר גרסת הכיסוי של כל מי שהשתמשה בתרומת זרע מתורם אנונימי (אני מניחה שהיחידות שלא משתמשות בגרסת האיש הנחמד הן נשים נשואות שנזקקו לתרומה בשל איכות הזרע של בני הזוג שלהן, אלו שבשביל לפתור את הבעיות שלהן, למעשה, הוקמו בנקי הזרע. שם מדובר בסוד משפחתי עצום ופשוט לא מדברים על זה).

ובכן, מה אנחנו יודעות על האיש הנחמד? שהוא כנראה מאוד נחמד (זו אחת הסיבות שהוא נבחר), שהוא בחור נאה (הם כולם נאים, כנראה. עמירה סוברת שאת המכוערים הם שופכים לאסלה הקרובה, המלכה צב-צב הציגה כך את המצב הסטטיסטי: ילדים של לסביות תמיד יפים מסך אמותיהם. וזה לא רק ילדים של לסביות, זה נכון לגבי כל הילדים מתרומות זרע שאני מכירה) שהוא והגנים שלו מאוד נוחים ולכן (לטוב ולרע) לא מפריעים לגנים שלנו להראות מי בלא ספק נוכלת ומי ללא כחל וסרק, ברווז. יש לו, כנראה, כתם לידה בעורף, עיניים יפות ושיער חלק. אבל מה הוא חושב בלב? למי הוא מתפלל? וכמה פעמים ביום? איך אפשר להסביר את העובדה הבלתי ניתנת לערעור ששתי הילדות שלנו ישנות ככה?:

אחד משמות החיבה של מספר 2 הוא אוסמה, ובשמה המלא אוסמה בין-ליל, היא זכתה בו בימים בהם כיהנה כטרוריסטית הלילה המסוכנת. באחד הלילות בתקופה הזו שמנו אותה למיטה בסביבות 20:00 והיא אכן נרדמה די מהר אבל אחרי כשעה עמירה באה אלי בפנים נפולות והכריזה: אוסמה הרימה את הטוסיק לתפילת שחרית. לא יודעת מה אתכם, אני צחקתי רבע שעה אפילו שהיה מאוד עצוב.

יש להן הרבה דרכים להביע תסכול, המנעד כולל: לנשוך את אמא ו/או להטיח את הראש במשטח קשה, בדרך כלל ברצפה בעוד מיצג רליגיוזי. אתמול ישבתי על הספה בסלון ושמעתי את מספר 2 מאזור המטבח מקטרת ומטיחה את ראשה ברצפה ובארונות המטבח, חליפות. קמתי מרבצי תוך שאני מתעניינת באמפטיה: ברווז, מה קשה? מה קשה לתינוקת? אבל עד שהזזתי את ישבני היגע אחותה הגדולה כבר מצאה בקבוק מים והגישה לה. הקיטורים והתפילות נפסקו באחת.

וידוי: אנחנו סתומות (צריך להיות כתוב "אנחנו צוות" אבל אין דרך לכתוב את זה באינטונציה המתאימה וגם מעטים הקוראים, למעשה מעטות הקוראות, שמכירות את ההקשר. אחת מהן היא עמירה ואני בספק אם היא זוכרת מהו אז כתבתי את זה במפורש).

אתמול עמירה נסעה עם הפילפיל לבריכה ואני תכננתי לנסוע עם הברווזת לקנות כמה דברים, אבל כשהתארגנו גיליתי שאני לא מוצאת את המפתחות של היונדאי שהיו כל היום הקודם בכיס של הג'ינס שלי. הם גם לא היו בקערה שבה אנחנו זורקות את המפתחות בדרך כלל. עמירה נסעה לבריכה ואני הסתובבתי כמו משוגעת בבית וחיפשתי את המפתחות הארורים. באיזשהו שלב חשבתי שאולי הם נפלו מהכיס ערב קודם כשנסעתי עם האוטו השני ובקשתי מעמירה שכשהיא גומרת לנסוע הלוך ושוב במושב בחיפוש אחרי הפניה ימינה (חחח) תבדוק אם הם שם. תשובתה היתה שלילית. יש לנו מפתחות ספייר שנעלמו כבר לפני כמה חודשים ועוד מפתח אחד דפוק שאין לו את הצ'ופציק של האימובילייזר. כבר השגתי טלפון של חשמלאי רכב כדי שינתק את האימובילייזר ודחיתי את השיחה לבוקר. בלילה יצאתי לעשות קניות, התיישבתי באוטו, הסתכלתי ימינה, לא הסתכלתי שמאלה בגלל שעל הכיסא לימיני (למי יש כתם שחור באונה הימנית של המוח? איך בכל זאת היא מצאה אותי?) נחו המפתחות האבודים של היונדאי (כשעמירה חיפשה אותם על הכסא היה התיק של הבריכה, אבל בכל זאת). מרוב ששמחתי שמצאתי אותם לא כעסתי על עצמי ששמתי אותם שם ועל עמירה שהיא לא ראתה אותם.

לידיעת הקוראות דויד44 ודז'והאדי, בשבת מוגשים עוף (לא אורגני, יש מחסור בארץ בתרנגלות אורגניות. סיפור לא אורגני בכלל) בדבש (יוצא דבש), פילה סלמון בלימון, תפו"א אפויים ופסטה אורגנית בצורת דינוזאורים ברוטב פסטו.

אנחנו חוזרות מהבריכה והולכות לקנות שזיפים לברווזת (בלי שזיפים חייה אינם חיים ובעיקר ארוחת הערב אינה ארוחה. אלוקים, מה נעשה בסוף העונה? היום בבוקר החזקתי אותה על הידיים כשהלכתי להביא לה טישו וככה יצא שהיא קלטה שזיף בזוית עינה. ככה זכיתי לרבע שעה של קיטונות 'את-זה' אבל אין מצב לשזיף שלא בארוחת ערב, כלומר שלוש דקות לפני האמבטיה), אני משלמת, המוכרת מחזירה לי עודף ואני לוקחת את השלל ואומרת תודה רבה. הפילפילה מחרה ומחריקה אחרי - דה בבה. אחר כך היא מסתובבת בבית לוקחת לאחותה את המוצץ ומכריזה - דה בבה. נותנת לי ספר ומכריזה - דה בבה. אחר כך, בארוחה, התברר שהמלפפון 'סבבה' וגם הזייתים והחביתה 'סבבה', היה סבבה גם בבריכה. סבבה

הברווזת, הפעם חייה הינם חיים

בשבת אצל סבא וסבתא היה לה קשה להרדם. יכול להיות שגם אנחנו עשינו טעות כששמנו אותה במיטה, אז מה אם אחותה כבר היתה שפוכה. היינו בנסיעה בערך משלוש וחצי עד חמש והן ישנו כל הזמן הזה אז יכול להיות שבשמונה וחצי בערב היא עדיין לא היתה כל-כך עיפה. שמתי אותן במיטה והברווזת נרדמה בלי הרבה דרמה אבל לפילפיל היה מאוד קשה. באיזשהו שלב היא ישבה בלול וחקרה את תכולת הטיטול, שאלתי אותה מה יש לה בחיתול, מיד נדלק בעיניה זיק של תקווה והיא הכריזה בקול רם וצלול: קיקה. בדקתי. לא היה.

ישנה, הפעם במיטה שלה