שפעת העופות בראי הדורות

ביום שישי ירד בגדרה מבול (שעתיים של ממטרות), ניצלתי את הזמן כדי לנקות את המרפסת במי גשמים ולשרוף את ארוחת הצהריים. פיצי קפצה בשלוליות בחצר של ענת המדקרת (לקחתי אותה לאקופונקטורה בתקוה לחזק לה האת המערכת החיסונית) היא התנהגה שם מאוד יפה וסברתי שמגיע לה יחס מיוחד ולכן אפילו עודדתי אותה שעה שהיא דילגה בשלוליות.

בשבת החולפת היינו אצל ההורים שלי, שבת כבר נכנסת מוקדם יחסית שזה גם אומר שאוכלים ארוחת ערב מוקדם יחסית ולכן, סופסוף, הן עשו קידוש עם כולם וישבו לאכול איתנו כמו גדולות. לבסוף נגמרה הארוחה וגם הסבלנות שלהן והגיע זמן לישון, הכנסנו אותן ללולים ונפנינו לסלון כדי לנהל ויכוחים עירניים בנושאי אקטואליה (רצח ארלוזורוב, אלטלנה ושטרנהל). טוב, למה להגיד ערניים כשאפשר וצריך להגיד קולניים? ככה עברו כמה דקות עד ששמענו שהפילפיל קוראת לנו וכשהגעתי למיטה שלה היא היתה בקריזה וצעקה עלי שיש לה פיפי. הרמתי אותה מבתי השחי והחזקתי אותה טיפה רחוק ממני וככה לקחתי אותה לשירותים (שדלתם בסך הכל היתה צמודה לדלת החדר). אבל איך שעברתי את סף הדלת לחדר המרווח שמשמש כשירותים ומקלחת בדירה של אח שלי (אחי גר סמוך להורים שלי ומשלל טעמי נוחות אנחנו ישנות שם בשבתות שאנחנו אצל המשפחה שלי) השתטחתי אפיים ארצה.

בדרך נס (מעט מאוד קואורדינציה והרבה אינסטינקטים של אמא) הפיל כלל לא נפגעה ואפילו הצלחתי להושיב אותה על השירותים. מה שקרה באמת היה שלפילפיל לא היה פיפי אלא קקי ועל סף דלת חדר השירותים הוא נטש את חללית האם, בצעד הבא דרכה האמ-אמא (כלומר אני) בתוצרת ומכאן הדרך לריצפה היתה מאוד קצרה. בינתיים מישהו בסלון קלט אותי מאבדת גובה והזעיק את כל המשפחה – אמא שלי, אבא שלי, סבתא שלי, אחי, אחותי ואישתי – כולם עמדו בחצי גורן מול הדלת הרחבה (כל הדלתות בדירה של אח שלי גדולות פי אחת וחצי מהסטנדרט) של השירותים העבירו מבטיהם בין התינוקת היושבת על שירותים, אמא השרועה פרקדן והקקי המרוח לרוחב הכניסה. שניה אחרי שהם הבינו לבטח שלא נגרם כל נזק הם פרצו בצחוק גועה, עמירה סתם גיחכה. רק כשחלצתי את נעל ימין והפכתי אותה היא הבינה מה באמת קרה ולגעיות. רק אז גם הפילפיל נרגעה והתחילה גם היא לצחוק.

ניקיתי את הרצפה, את השירותים ואת הנעל שטפתי את המקלחת, הילדות נרדמו וגם אנחנו נפנינו לישון, ברבע לשתיים התעוררתי לקול בכיה של הפילפיל. מצאתי אותה עומדת במיטה וכל הכרית שלה מלאה ב"ירקות" ("לעשות ירקות" בפילפילית זה להקיא), בדרך לשירותים היא הקיאה וגם בתוך השירותים. אחרי שהחלפתי לה בגדים וכרית עמירה התעוררה גם היא, השכבנו את הפילפיל לישון וניקינו ושטפנו שוב את השירותים. בקושי סיימנו היא הקיאה שוב – שוב החלפנו, שוב שטפנו שוב השכבנו – והפעם הלכתי לישון לידה. כשכבר חשבתי שהכל מאחורינו היא הקיאה שוב, בפעם הרביעית באותו לילה שטפתי את הרצפה בחדר השירותים. הפעם שמנו לה מזרון לידינו ואני ישבתי לידה עד שהיא נרדמה.

כל זה לא הפריעה להן לקום בשש בבוקר. עמירה הצדיקה ואחי הצדיק נתנו לי לישון וכשקמתי אחי שלף את הפאזל החדש שלו (כבר כתבתי כמה פעמים שהוא עיוור. למעשה הוא רואה משהו כמו 1:60 ממה שרואה אדם ממוצע) – דינוזאורים נחמדים במאה חלקים. הוא כבר הרכיב חלקים נרחבים ממנו כשהפילפיל לקחה לעצמה כסא והתיישבה לידו, דקה אחר כך היא לקחה את אחד החלקים שהיו מפוזרים מסביב ושמה אותו למקומו. אחר כך הוא נתן לה עוד חלק והיא התחילה לשחק איתו כאילו יש לו רגליים והוא קופץ ורוקד על הפאזל אבל בתום הריקוד החלק מצא את עצמו במקום שלו.

זהו, שתהיה שנה של ריקודים

ושהכל סופסוף יסתדר

ושהתיה בריאות ללא דופי

אמן

אין לי חום, אין לי קול

סתם כואב

אז גם היום לא הגעתי לארונות

בכל זאת מיגרתי שתי ערימות שכבר כמעט ונהיו רהיטים

וגם שיקרתי לעמירה

אמרתי שאני אלך לישון ולא הלכתי

אבל אני יכולה לעשות את זה גם בצהריים

די.וי.די כבר הרשיתי להן אתמול

לפחות סתיו בחוץ

כחחח

גם הנסיבות המצערות והמעייפות לא מנעו מסבא שלהן לקיים את הבטחתו מהשבוע שעבר ולקחת אותן לראות את בנצי. בנצי הוא פיל. בנצי הוא פיל צבעוני והתוודענו אליו לפני כשבועיים וכמה ימים אחר כך כשנסענו לסבא וסבתא לשבת גילינו שבנצי-ההצגה (שאת המוזיקה שלה כתבה יודית רביץ מה שעושה אותה מאוד נסבלת להורים) באה לבקר במושב שלהם ביום שישי הקרוב (כלומר, זה שזה עתה חלף). אז בשבת הבטיחו להן בנצי וכל השבוע (כולל בחדרי מיון ובמסדרונות מחלקת הילדים של קפלן) הן לא הפסיקו לדבר על בנצי. זו הפעם הראשונה שלקחנו אותן לראות הצגה ועמירה מוסרת שהן ישבו מרותקות מה שבטוח זה שעמירה כבר מזמזמת את כל השירים ושבנצי הוא הומו.

חוצמזה, סבא שלהן החליט שהן צריכות להתחיל ללמוד לקרוא אז הוא הדפיס להן כל מני מילים ותלה אותן ברחבי הבית על הרהיטים (שלחן, ארון, כיסא) וכן על מבחר עצים בגינה. אחרי המילה השניה הפילפיל תפסה את הפְּרנציפּ וכשהיא גילתה את השלט על הנפיל (אנלוגיה) היא פצחה בקריאות "נפיל" (אנלוגיה), כולנו שיבחנו אותה והתפעלנו מאוד אבל אז סבא ניגש לשלט והסתיר את ה-נ' (אנלוגיה). סבא שאל: "מה כתוב עכשיו?" הפילפיל חשבה רגע קל וכולנו עשינו לסבא פרצופים של תעזוב-את-הילדה אבל אז היא קפצה בשמחה ואמרה "פיל" (אנלוגיה! רוצה לומר, היא זיהתה את שמה). אבל זה בטח לא אומר כלום.

היום אחר הצהריים הם ציירו לנו ציורים (מצ"ב). מספר אחת תארה מה היא מציירת ("הנה עיגול, עכשיו אזניים, עכשיו שערות) ולבסוף הרימה את הדף, הפנתה אותו לקהל והרצתה: "בואו, אני אספר לכם מה רואים, הנה, שני חתולים. אחד גדול ואחד קטן". את הברווזת שיבחה עמירה על הציור הצבעוני שלה והיא השיבה ללא היסוס: "פיל צבעוני".

שני חתולים