עצוב. לדעת שאנשים שאת ידעת שתמיד תיהיה שם בישבילם, לא יהיו פה בישבילך. כי הם כב הוכיחו את זה. ועצוב, לשעת שהאנשים שאת דואגת להם כל כך, לא דואגים ככה גם לך. עצוב לדעת שלא איכפת להם, שאת סתם עוד אחת בישבילם, שתמיד ניזכרים בך אחרונה, שאם לא תדברי איתם ותילכי ליקראתם, הם לא יבואו ליקראתך. עצוב שאנשים מחזירים באותו מטבעה רק כשעשית להם משו רע. שאתה כימעט בוכה מול האנשים שאתה שם לב שהם עצובים, אפילו שהם עם חיוך על הפנים, והם לא שמים לב, או שפשוט לא איכפת להם.עצוב שהגעתי למצב שאני כבר לא מרגישה את הכייף שהיה נוצר פעם רק מלהיות בחברתם. שלהפך, זה מעיק כי כמה שאני לא רוצה אני מרגישה לא קשורה, לא רצוי.... מה לעזאזל קרה? למה הכל הפך להיות כלכ ך מסובך? למה לעזאזל התרחקנו ככה? או שזה רק אני מרגישה בזה? צריך לעשות משו עם זה, אבל אני עדין לא בשלב שאני מסוגלת לזה. בנתיים נישאר רק לחכות שאני אליו.

פאק. למה אני מתבכיינת ככה? לא מתאים לי :/