הטקס השנה היה שונה

לא בגלל התפאורה, האנשים שהשתתפו או מה שהם הקריאו.

אלה ההרגשה היית שונה.

לשבת בטקס, ולהקשיב למה שהם אומרים,

כשבראש עוברות תמונות.

תמונות של ההתקרבות שלי אל הזוועות,

תמונות של הצריף בו קרובת משפחה שלי הייתה,

תמונות של הקרמטוריום,

של אוטובוס D עומד ליד התנורים ושר שירי עם ישראל.

דמעה יורדת, ואני יודעת,

שיום השואה כבר לא יהיה אותו דבר...