ישבתי לכתוב את הטראומה כדי להניח אותה על הדף. להניח אותה כבר מאחורי.
אז לא, זאת לא הייתה חוויה טובה.
כמה הגיוני.
היינו בוואדי, הברזנו מבית הספר.
לא ידעתי שלשם זה יוביל אבל לא על החיבור הזה נכתב הפוסט.
שני ילדים מפגרים שמחליטים שלא יהיה בנינו יותר מזה אעפ'י שהשארנו פתח להרגיש.
ניסינו. לא הצלחנו.
זה היה מביך, מצחיק, מלמד.
לא היית הראשון כי זה לא באמת הצליח. אחרי הטראומה הבנתי שמה שהיה בוואדי לא באמת היה.
הראשון - שני
אח של חברה. שהיא לא באמת חברה. מעולם לא הייתה.
היו בנינו יחסים של אהבה שנאה.
אתה. אני בכלל לא יודעת איך התחלנו לדבר, איך ה''קשר'' התחיל.
הזמנת אותי אליך הביתה, ידעתי.
הייתי חפץ.
אני אזהר בלשוני בהגדרה של מה שהיה שם. כדי לא להגדיר לעצמי בראש משהו מעבר.
זה היה בהסכמה אבל גם עם זה לא כלכך מסכימה.
הייתי חפץ בשבילך.
אני מתקשה לתאר מה היה שם. אבל אתה היית הראשון.
כלכך מלוכלך, כלכך סתמי. כלכך טראומתי.
אני זוכרת שעליתי לאוטובוס אחרי זה ובכיתי. העדשות הציקו לי ואמרתי לעצמי שאין לי צורך לראות.
זרקתי אותן על הרצפה של האוטובוס ומעכתי עם הרגל כמו הסיגריה שאחרי.
ניסית ליצור איתי קשר ואני החלטתי להעלם.
זה לא היה אלים, זה היה ניצול במלוא מובן המילה.
אחרי שהבנתי שהראשון לא היה הראשון שקעתי בתחושות קשות מאוד, עם ההבנה שהראשון היה אותו אח של חברה.
תמיד יש שיח 'הראשון שלי'.. ורומנטיקה ושיט אחר
לא זכיתי ואם לומר את האמת, בנקודת החיים שלי כרגע? זה לא משנה יותר מדי. בנקודת החיים אז, פגיעה רצינית בחוויה המינית, האישית, בערך העצמי.
פגיעה משמעותית בטעם לעוד
פגיעה בבטחון במין הזכרי.
אני חושבת ששילוב של זה ושל טראומות הילדות וכל התקיפות המיניות שחוויתי ע'י פדופילים, פשוט הנחתי שככה זה. שמה בכלל כיף בזה? שזה נועד להעניש אותי. את המין הנקבי. שמיניות היא רע. היא אסורה. היא עברה.
האמנתי שזה לא עבורי.
השילוב הזה גרם לי לשים את זה בהשתק. זה קורה וממשיך אבל עם כהות חושית רצינית. מה שהוביל לפוסט טראומה קשה יותר לפיצוח.
כי זה המשיך.
אני לא חושבת שלפני אישי, היו לי קשרים מיניים שמהותם לא הייתה ניצול כלפיי. משפט קשה אבל זאת האמת לאמיתה.
אז למה אגדל? מה אבין?
אני לא זוכרת מי הגיע אחרי
אני לא זוכרת מי היה השלישי, הרביעי.. ועוצרת בספירה כדי לא להיתפס אחרת. כי היו גם באמצע הדרך חצים שונים.
הכל מחוק.
כל מי שהכיר אותי רצה רק דבר אחד.
היו את הכנים שדאגו גם להגיד לי את זה.
לא נהנתי מזה עם אף סובייקט.
מבחינתי מעולם לא הייתי צד. זה היה נטו פורקן עבור המין השני.
נזכרתי במי שהיה המקור ליאוש טוטאלי ועולה לי חלחלה. האחרון לפני אישי.
זה לא היה שיא השיאים אבל זה כן היה קש לשבירה.
תעשו תחרות בשקרים, חבורה של גברים באביב מזדיינים.
כמה רוע. כמה.
כן, זה השלב שהפוסט הופך לכעס וקללות במקום המקום הכואב שרוצה לסגור מעגל.
למה בכלל המעגל הזה צץ, הוא סגור. למה בכלל הנושא עלה?
חשבתי לסיים בטון חיובי, בכתיבה על החוויה המושלמת עם אישי. אבל לא, הפוסט כלכך מטונף שחוויה מינית טובה לא צריכה להיות כתובה כאן.
הייתה תקופה מאוד ארוכה ששנאתי גברים. לחיות בתשוקה גדולה, עם פנטזיות מיניות גדולות ורצון לסיפוק זה נעים אבל לא כשהמענה הוא לקבל את זה בגרסה שמתייחסת לסובייקט כאובייקט. כמקור לפוקרן וטו לא.
הגרסה הזאת חירבה את נפשי.
נפשי רוסקה
נבנתה מאז אך רוסקה לשברים. לחתיכות קטנות קטנות.
שבר כלי
זה מחליק ליד האוזן כשאומרים 'ניצלו' 'כל הגברים האלו'.. זה כאילו שגרתי כבר.
ואם אתה גבר מנצל תקרא את זה ותבין שזה לא עוד אחת מנוצלת. כל אחת כזאת היא עולם ומלואו. זה מצלק לכל החיים.
לחיות יום ועוד יום ועוד יום עם עצמי עם התנסויות כאלו?
ככה מצופה ממני להאמין בעצמי? ככה מצופה ממני להרים את הראש?
אם אתה גבר תסתכל לי בעיניים ואל תתחבא.
תעמוד מולי היום. אל תמצמץ. אפס. אפסים. חבורה של ריק.
עוצרת להרגע. מים קרים. סיגריה. נשיקה לאהוביי.
.....
עוד לא הגעתי לשלב שאני מודה על זה.
אני כן מודה על הכל באופן כללי, כי זה הוביל אותי לאן שאני היום.
אבל אם להיכנס לפרטים, מתקשה להגיד תודה.
העניין סגור.
בגדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
