אז התחלתי לפני חודש וחצי עבודה חדשה.
עבודה מאתגרת, לא פשוטה. אינטנסיבית.
אני יודעת שמעריכים אותי, כי אמרו לי וזה עושה טוב ונותן כוח להמשיך.
נכנסתי למקום עבודה עם אפס ידע מקדים.
עדיין בשלבי למידה והעובדה ששמחים בי מעוררת רצון להמשיך ללמוד.
בלילות אני בורחת למחשבות, לאהבות ישנות.
הנטפליקס עוזר לעורר חדרים מעולם חתום וסגור.
התרגשויות.
אני מתגעגעת. מלאה בגעגועים לכלכך הרבה דברים ואנשים.
לרגעים זה מעורר עצב, לרגעים זה מעורר בגרות. לרגעים זה מעורר פנטזיות ולרגעים זה מעורר מציאות.
מציאות בה התבגרתי בה אני מתמקדת בדבר אחד.
גדול ככל שיהיה. מציאות בה זה לא יכול ולא כדאי שיתגשם.
מציאות כואבת.
מציאות שאני לא רוצה.
אני רוצה לגעת
רוצה שיגעו
רוצה חום, רוצה נשימות.
אני רוצה אינטימיות, חיבור.
לחישה ואמירה.
אחיזה.
אני לא יודעת אם אני רוצה להרחיב או לפשט את זה למילים ישירות.
הלשון יבשה, מרטיבה אותה בידיעה להשפעה.
עוצמת עיניים, מפליגה.
עוצרת.
מה את עושה?
אסור? מותר?
מסתכלת במראה.
נגעלת.
כן, עדיין. נגעלת.
נעצבת.
כואבת.
שמה נקודה.
אני לא באמת מתגעגעת לחרא הזה.
הריגוש הלא אמיתי ששב ושואב אותי אל מקומות מסוכנים. מקומות לא טובים ולא אמתיים.
טוב, שימי נקודה.
אבל רוצה להישאר
להתחבק.
ללטף.
לעצור את הזמן.
ולכמה זמן?
שימי נקודה. תעמדי במקום.
תערבבי את הדייסה.
חיבוק אחרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
