עברו כבר חודשיים וחצי מאז שהוא הלך. זה ממש קשה להיזכר בו. לעזאזל, כמעט כל דבר מזכיר לי אותו. חסר פתאום לשמוע אותו כל הזמן צועק ומתעצבן על אנשים או סתם צועק כי משעמם לו. אני עדיין מנסה להבין, למה בכלל הוא עשה את זה? כן, הוא היה שיכור כשהוא עשה את זה, אבל אפילו הוא ידע שזה משהו טיפשי לעשות. אפילו אם הוא היה שיכור, זה לא משהו שהוא באמת האמין בו.
חודש לפניי, מישהו התאבד. הוא היה בהלוויה שלו ואמר: "אל תתאבדו. זה סתם סבל לכל מי שאתם מכירים. במיוחד למשפחה." איך בנאדם שאומר דבר כזה, מתיישב על המיטה שלו, דורך כדור, ויורה לעצמו בראש על אוטומט?!
נראה לי שאני שונא אותו על ההחלטה הזו. מידיי פעם אני חושב לעצמי שהוא טיפש, טיפש בגלל שהוא עשה את זה. אבל...יש צביטה בלב כשאני חושב עליו ככה. הוא היה עוזר להעביר לי את הלילות שהייתי נשאר ער בלילה לבד הזמן שכולם ישנו. הוא היחיד שבעצם היה בא לבקר אותי. אחרי מה שהוא עשה, זה נעשה ממש קשה להיות ער. גם להיות שוב לבד, וגם עם המחשבה של מה שהוא עשה לעצמו.
ראיתי את הדם, ראיתי את החורים בקיר, אבל הכי קשה בשבילי זה שאני יכול לראות אותו עושה את זה בדמיון שלי. שוב ושוב ושוב.
זה היה יכול להימנע, אבל זה לא נימנע.
אני מרגיש חרא עם זה. למה? אני לא יודע אם אני אמור באמת להרגיש את זה אבל....מצידי זה כישלון אישי בגלל שלא נתתי לו מספיק סיבות בשביל להישאר. בשביל לבחור לחיות.
מצטער, חיים. אני מקווה שלפחות עכשיו מצאת את השלווה שחיפשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
