לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אפור ירוק


I'll show you mine if you'll show me yours.

כינוי: 

בן: 42





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2013

אני הולך להתחרט על זה.


יש מישהי אצלנו בעבודה..

 

נתקלתי בה פעם בביקור שערכתי באגף תכנון אסטרטגי. האגף הזה לא שוכן בבניין המרכזי, ולעיתים רחוקות יוצא לנו לבקר שם.

כשהגעתי, נאלצתי להמתין מעט.

בשמת, פקידה באגף שכבר נתקלתי בה קצת במיילים, אולי באיזה טלפון פעם, הזמינה אותי להתיישב.

כמה שהגעתי לפגישה הזאת עם מצב רוח קשוח ורציני, כי פחות מזה לא היה מביא את התוצאות הרצויות בפגישה הזאת, ברגע שהיא צחקה איתי וחייכה, כמובן שזנחתי את החזות הקשוחה. אני לא באמת נהנה מזה, ממילא.

אני חושב שפלירטטנו. אני לא בטוח.

כי היה לי בראש שהיא נשואה, זה אני יודע. אבל באמת שמצד שני, היא פלרטטה איתי.

או שהיו לנו הגדרות שונות למושג הזה.

 

לא ממש נתקלתי בה מאז, למרות שניסיתי. אתם יודעים, בתכנון העקיף והבלתי יעיל של גבר מתלהב קצת שלא ברור לו אם הוא מדמיין או לא.

 

לשמחתי, החברה ארגנה טיול. מה זה טיול? סיור קטן באיזור יפו, ככה בשביל "גיבוש העובדים".

אוף, זה היה כמו כיתה ו' מחדש. ישבתי באוטובוס, די משתעמם מהטיול, ורק מחכה להזדמנות לפזול לכיוון בשמת.

כל פעם שהסתכלתי עליה בהחבא כמו נער מתלהב, זה היה שווה את זה. ההרגשה הנעימה, קורת הרוח החמימה שזה מסב לך.. אין לדבר הזה תחליף.

 

כשהגיע שלב ההליכה על החוף בזמננו הפנוי, הוצאתי את הטלפון וצילמתי כמה תמונות ככה, בקטנה, למזכרת.

פתאום מי מתקרבת? בשמת.

שואלת אותי "אכפת לך לצלם אותי?"

הייתי רוצה לומר לכם שהיא דפקה שם פוזות חתוליות וליקקה את השפתיים... אבל לא כך היה.

סתם הצטלמה.

עוד.

ועוד.

ופה, ושם.

ואני לא יודע מה אתכם, אני לא הכרתי אותה בתור מצטלמת שכזו. אולי סתם דמיינתי, אבל החלטתי שכן.. היא נהנית מהמחשבה.

אני לא חושב שמישהו מבחוץ בכלל שם לב לזה. אבל זה היה שם. מתח מיני רפה בין שנינו.

 

לא חשבתי שהיא מתכוונת ליותר מזה. מן הסתם היא נהנית מהארומה המינית, אולי נחמד לה להרגיש שאני נמשך אליה, אבל זהו. נשים משחקות לא מעט, אבל הסיכוי שיעשו בפועל משהו כשהן נשואות, לא נראה לי ריאלי.

 

כמה חודשים אח"כ, נסעתי בדרך הביתה. זה היה בתחילת החורף. בגל השני של הגשמים.

כשהאטתי בסיבוב, קלטתי את בשמת בתחנה. כמובן שהתלהבתי קצת מבפנים.

עצרתי לידה עוד לפני שחשבתי מה לומר, ואז נזכרתי שאנחנו גרים באותו כיוון כללי. לפחות נכון ללפני שנתיים.

"היי!" צעקתי לה דרך החלון.

"היי! היא ענתה בנימוס, אבל לא עשתה סימן של התקרבות לרכב. מנומסת. :)

"בואי, אני בטוח אקרב אותך!"

"כן? תודה!"

והיא נכנסה לאוטו. 

מעיל עטוף בבד סינתטי כלשהו שטיפטף קצת על הכסא.

פזלתי לרגע לברכיים שלה, שנחשפו בין חצאית למגפיים.

"מה המצב?" שאלתי כשהשתלבתי בתנועה.

"קררררר!" היא השיבה, ואני חייכתי.. "כן.."

אני לבשתי חולצה קצרה. ככה זה כשנודדים מאוטו למשרד ומאוטו לבית בלי להיאלץ לרוץ בקור בחוץ.

"תתחדשי על המגפיים", אמרתי.

וזה היה קצת לא שייך.. מה אתה מסתכל לה על הרגליים פתאום. חששתי שהולכת להשתרר שתיקה מעיקה ביותר.

לשמחתי ולמרבה ההקלה, היא חייכה בקלילות ואמרה תודה.

המשכנו לשוחח, והשיחה התארכה כי הגשם גרם לפקקים, ונסעתי בעצלתיים. שאלתי אותה איפה היא גרה. אקפיץ אותה הביתה.

היא הסכימה ושוב אמרה תודה.

אני חייב לומר שהייתי די נרגש מזה שאנחנו יושבים ומדברים. זה היה נראה לי כמו רגע מקסים שלא חשבתי שאי פעם יקרה, והנה, זה קורה.

חשבתי שזה הכל. לא חשבתי הרבה מעבר.

ולכן היה לי אומץ להזמין את עצמי לבקר אצלה בבית. אמרתי לעצמי "שום דבר היא לא תתן לך לעשות, זה ברור". אז למה לא לשחק קצת בנדמה לי?

והיא הסכימה. בשיא החביבות, בלי שום מתח או רגע מוזר באוויר.

פשוט עליתי לראות את הבית שלהם.

היא נפטרה מהמעיל ונשארה עם סוודר. כן, בהיתי לשניה בחזה שלה.

ואז היה קצת מוזר. נעשיתי מודע יותר מדי ל"הישג", ונוצרה אצלי התרגשות כזאת, מתח מיני שמוציא כל דבר שאתה אומר, כדבר ריק או טיפשי.

באיזשהו שלב פשוט חיפשתי תירוץ להסתלק. וכשהיא התקשרה לבעלה לשאול מתי הוא חוזר, סימנתי לה שאני זז.

היא הלכה איתי לכיוון הדלת כשהוא בטלפון, ופתאום היא אומרת "אני פה עם גבר זר, אז תמהר, אחרת לך תדע!"

אני נעצר. מחייך חיוך טיפשי. והיא ממשיכה בטלפון: "כן, חתיך, חבל לך על הזמן. אתה חייב להגיע אלי מהר.. הוא עלול לפתות אותי :)"

או-קיי.

מה קרה פה הרגע?

אוקי, אוקי. זה היה סקסי..

אני מחליט להעיז, וחצי בצחוק אני פותח את הכפתור העליון בחולצה שלי., נותן בה מבט אובר-דרמתי כדי שזה יראה משחק יותר ממשהו רציני.

להפתעתי היא פותחת כפתור בחולצה שלה.. ועוד אחד..

אני נותן בה מבט שואל.

"זה מדליק אותו", היא מספרת לי.

אוקי, פחות בא לי לדמיין גבר נדלק עכשיו, אבל כל עוד את בכיוון הנוכחי אני מקשיב...

היא מושיטה יד אל המכנסיים שלי, ופותחת אותם. מכניסה יד ומתארת בטלפון: "הממ.. יש לו איבר נחמד.. כמו שלך..!"

אני מתמכר למגע שלה.

היא מסובבת פתאום את הטלפון שלה. מסתבר שהיא הפעילה שיחת וידאו, והיא רוצה להראות אותי לבעלה.. אני נבהל קצת.

מהר מאוד היא מפנה את המצלמה כלפי מטה, מצלמת את איברי המזדקר ואת ידה המלטפת אותו.

היא מעמידה את הטלפון על הפסנתר, ולוקחת אותי אל הספה. הטלפון ממשיך לצלם אותנו.

אנחנו מתפשטים, ואני מחזיר לה על המישושים שלה במישושים משלי. יש לה ישבן דשן ואני מלטף אותו ואז מועך אותו בכפות ידיי.

היא יורדת על הברכיים ומציגה למצלמה "כאילו מציצה", פוערת פה ומכניסה את איברי לפיה רק קצת, פוערת את הפה חזק כדי לא לנגוע בו.

אני רק מרגיש את הבל פיה החמים, וזה לבד כבר משגע אותי..

"אם לא תמהר, לא ישאר..." היא עושה לבעלה טיזינג דרך המצלמה, כשאני לש את שדיה, ומרגיש שאני לא בטוח מה מותר לי לעשות במסגרת המשחק הזה, ומה לא.

אבל היא נשכבת על הספה, ומושכת אותי אליה.

אני מרים את רגליה באויר, ומחזיק אותן למעלה כשאני מתכופף ויורד לנשק את הירכיים שלה. מן השוק ועד הברך, מהברך לאורך הירך.. אני מסמן מסלול רטוב.

היא מסתכלת למצלמה, ואני מניח את פי בין רגליה, מפתיע אותה וגורם לה להסתובב בחזרה אליי.

אני מתרגל למרקם שלה.. לומד בלשוני את התוואי העדין והקפלים הרגישים, ואז מתחיל לגעת בה בלשוני בתנועות מעגליות ורטובות...

היא מחזירה את המבט למצלמה, אבל הפעם כבר עוצמת עיניים. היא כבר לא מדברת למצלה. רק עוצמת עיניים ומתענגת עם כל לחיצה קלה של לשוני...

אני מחדיר לאט שתי אצבעות לתוכה...

בשמת מייבבת כשהחדירה האיטית של אצבעותיי סוחטת ממנה אורגזמה ארוכה...

אני משהה את פי בין רגליה לרגע, ואז עולה ומפשק את ירכיה... מטפס על גופה הלבן...

"הוא אמור להגיע כל רגע" היא אומרת. ברור שהיא מנסה לאחוז בחבל משתי קצותיו. רומזת לי "אולי צריך להפסיק?" כשהיא בעצם נשארת תחתיי, מתנשפת קלות...

אני מלקק את שדיה לאט.. והיא מספרת לי שהם הסכימו מזמן שזה אמנם עושה להם את זה, לשניהם, אבל הם לא התכוונו לביים פנטסיה כזו עד הסוף.

לא עד הסוף.

אני לא מתכוון להכריח אותה.. אני רק נוגע בקצה איברי בירכה. מתחכך לשניה.

היא מחייכת חיוך מיואש.

"הוא היחיד שיגמור בתוכי" ועוצמת עיניים, מותחת את צווארה.

אני מנשק את צווארה ומעיז "אז טבילה קטנה זה בסדר?"

היא לא עונה, רק בולעת את הרוק, ואני מכוון את הכיפה הרגישה של איברי לנוח בין רגליה, על הפתח הלח והחם...

המגע מעביר בי זרם של עונג. להרגיש אותה.. אפילו בקצה.. כה מענג!

אני מתרחק סנטימטר אחד רק כדי לשוב ולהניח את המוט הנוקשה שבין רגלי עם קצהו המעוגל, בחזרה באותה נקודה. הפעם אני מחדיר אותו קצת. שוכח את מה שהיא אמרה. ואז נזכר ויוצא.

"רק שלא תגמור.." היא מחייכת, שוכבת על גבה, מבושמת ממיניות.

ואני רואה בזה אישור להחדיר שוב את הקצה. אני מתייצב עכשיו בצורה נוחה יותר. הפעם החדירה חלקה, ואני עוצר. אבל אני כבר לא יודע אם אוכל לעצור שוב..

אני מרגיש את קירותיה עוטפים אותי.. רכים... ממיסים ומקשים בו זמנית...

הסיטואציה מטריפה אותי.. אני פותח את פי ואומר בלי ממש לחשוב על מה שאני אומר "אני...אני לא אגמור.." והיא אומרת "תכניס..."

הראש שלי מוצף בעונג, ומשדר לכל הגוף הרגשה שמימית.. אני עמוק בתוכה... ואנחנו מפסיקים לדבר.. או כן מדברים.. אני כבר לא יודע...

אני רק מעמיק חדור, עולה מתוכה, ושוב יורד עמוק, נועץ את בשרי בתוכה...

הדלת נפתחת. בעלה נכנס.

אני מאט לרגע.. שולף את איברי לאט לאט מתוכה...

"אני לא יכולה כבר לעצור..."

ואני חודר לתוכה בעוצמה.

"אני לא יכולה לעצור..."

אני רוכב עליה, חודר שוב ושוב, מודע ולא מודע לבעלה הצופה מן הצד,

וגומר..

שומע אותה נאנחת, ממלמלת "גמרתי" ומליטה את פניה בין כפות ידיה..

אני רוטט, נוקשה בתוכה, גוהר מעליה, מחדיר את איברי שוב ושוב לתוכה ופורק את מטעני האצור עמוק בתוכה... גלים של זרע מתנפצים בקרבה...

מציפים את חיבור הבשרים...

...

...

...

...

כמה ימים אח"כ חיפשתי הזדמנות. ביקשתי ממנה לפגוש אותי. לקחתי אותה הצידה וחיבקתי אותה. לא שאלתי, לא אמרתי כלום, רק חיבקתי, והיא נחה עליי.

 

נכתב על ידי , 14/7/2013 20:05  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



6,273
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , סקס ויצרים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאפור ירוק אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אפור ירוק ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)