...
התעוררתי באמצע הצהריים לדר מבולגן ועמוס. גזירי עיתונים ומגזינים שכבר קראתי
מכסים את רצפת הארון ומשתפלים לעבר רצפת הפרקט הכהה של חדרי. שני ספרים שאינני מצליחה לסיים מונחים ליד מיטתי.
אני רוצה לקום, להתעורר, רציתי לשטוף את השיער וליהנות מכמה שעות של אור קסום מהחלון.
אבל אני לא מצליחה, אני כ"כ כבדה וגופי שוכב מכורבל כעובר על מיטתי. הסדינים אינם מסודרים וכבר יצאו לגמרי מצד המזרן.
אני שוכבת מחובקת עם עצמי, אני לא מצליחה לקום- אי לא רוצה. נוח לי וטוב לי פה. החתול השמנמן והפרוותי שלי מסתכל עליי במבט מנוכר ומבולבל. מתכרבל למרגלות מיטתי ומניח ראשו בעדינות על כף רגלי המשופעת ונרדם חיש מהר.
אני מדמיינת את ידך הגדולה והרכה נוגעת בי מאחוריי. מלטף את שיערי המבולגן מעביר אצבעותייך בין הגלים הבהירים. מלטף את עורפי ואחרי זאת את כתפי וזרועותיי הארוכות שרק מונחות שם בחוסר אונים עלוב שכזה. אתה תמיד מנשק לי את הצוואר ומעיר ואתי כל פעם מחדש- למין עולם חדש ומופלא שכזה שהכרתי כל כך ממזמן.
אני יודעת שבאיזה שהוא יקום אנחנו כל כך אוהבים אחד השני ורק מפוחדים להביא את זה למקום שבו אנו ממוקמים כיום.
אנחנו מרשים לעצמנו רק לטבול את כפות רגלינו בבריכת המים הקפואים. לא מעיזים לקפוץ למים הקרים הכל כך כחולים ועמוקים האלו. ביחד לעומק השקוף והצלול להרטיב את השיער לשטוף את העיניים, לטעום קצת מים מלוחים.
אני מרגישה שאנחנו נמצאים כה קרוב, אבל בריחוק מושלם. אף אחד לא יכול להיפגע או להקשר. אבל עכשיו אני שוכבת פה לבד על הסדינים הלבנים והמבולגנים.
...
01:29
ושוב אני מוצאת עצמי סרוחה על הספה בשעת ערב מאוחרת בוהה במרקע הטלוויזיה המהבהב מנסה להשכיח מעצמי את מגרעותיי לשעה או שתיים.
החתול בחדרי, כבר ישן ממזמן מחכה שאבוא ואירדם לצידו, על הסדין הלבן שכבר ברור לי מראש שלא אמתחהו במעלה המזרן.
שותה יין אדום כהה, כשפתיי הבשרניות מעשנת סיגריה אחרי שהפסקתי לעשן למשך השבוע.
אני רוצה לתפוס משהו חזק בין שיניי לנשוך אותו ולא להרפות עד שכל הדמעות ייזלו ממני וכל הדם ישפך.
עד צאת הנשמה. כי אני פה ואני כ"כ כ"כ לבד.
תמיד חלמתי להיות הבחורה שכל הידידים שלה מאוהבים בה עד כלות הנשמה, כולם רוצים אותה ומייחלים לעצמם ללטף את שערה הארוך והרך ולשכב לצדה באותה המיטה, לאכול איתה ארוחת ערב. במקום זה זכיתי להיות זו שכולם רק רוצים לשכב איתה. זכיתי להיות ילדה קטנה ומנוצלת מינית בתאוות בשרים של בני עשרה עלובים ומרופטים.
רק רציתי שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שהוא פה לא משנה מה יקרה.
קיא עולה במורד גרוני, וחוזר בחזרה לקיבתי המצומקת, שאני משתדלת כל כך שלא להאכיל ולהשביע תאבונה.
פני הפוקר שלי כבר ממזמן אינם משכנעים אף אחד ודמות הליצן העלובה שייחלתי לעצמי רק גורמת לחלחלה במורד גבי.
אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי כי אני בגלל לא מכירה את מי שאני. ומי כן?
שמישהו ייקח אותי מכאן כי רע לי ועצם התחלואה הפתטית של החרמים העצמיים האלו גורמים לי לרצות לשטוף את כולי במורד האסלה.
...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Perfection Is a LIE