| 4/2008
 מירטל ביץ' Hila is in
כשדניאל ואני נסענו בכבישים החשוכים והלא נגמרים בדרך לחופשה המפוקפקת בדרום קרוליינה, לא תיארנו לעצמנו שנגיע לאילת קטנה מלאה בישראלים שעושים ביזנס על חשבון הצרכנים האמריקאים. אני אישית ציפיתי לכניסה מרשימה לעיר נופש הזאת, ליותר ויותר סיביליזציה (סלחו לי על האנגלית) ככל שיורדים מוירג'יניה. אבל הנופים היו אותם נופים בלילה. הנסיעה הייתה מאוד חלקה והיא עברה ממש מהר, לפחות החלק הראשון שלה, מאחר ושנינו התחלקנו בנהיגה ואפילו היינו צריכים לגנוב אחד מהשני את ההגה מרוב התלהבות. התחלתי להבין ולהגיד לעצמי שאני פשוט לא יכולה לסבול ג'אנק פוד יותר, זה פשוט גורם לי להרגיש כמו האוכל עצמו...ג'אנק. אבל מה לעשות, אני עדיין סטודנטית עם משכורת של 6 דולר לשעה ולא ממש יכולה להרשות לעצמי לאכול כל יום את מה שאני באמת אוהבת.
הרגשנו הקלה גדולה ברגע שנכנסנו עם האוטו השכור שלנו (שממש משתלב טוב עם הטבע, אפילו שומעים את הרוח עם חלונות סגורים..) משום שסוף סוף ראינו חיים ברחובות, וכל כך חיכינו לראות את הפלזה שלנו יחד עם כל המלונות הגבוהים שממוקמים בכביש הראשי על החוף, אבל כשנסענו במספר 900 והיחידה שלנו הייתה במספר 5000, התחלנו קצת לחשוש. אבל בסופו של דבר, הרחק מכל האקשן, הגענו לאושן פורסט פלזה שלנו, וגילינו להפתעתי הרבה, שהיחידה שלנו ממוקמת בקומה ה-18. או או. אם אתם עדיין לא יודעים את זה, יש לי הרבה פחדים, במיוחד מגבהים, כך גיליתי לאחרונה. ותמיד לא אהבתי מעליות, אבל קומה 18 זה כבר מוגזם. אני תמיד חושבת על מקרה של נפילה וכמה כבר גרוע זה יכול להיות. אז מקומה 2 או 4 זה שטויות. אבל 18, זה כבר משהו אחר. אז מסכן דניאל שהיה צריך להתמודד עם השתיקה המפוחדת שלי, ולהביא את כל הדברים מלמטה, אבל ברגע שלקחנו את המפתחות מהכספת הצדדית מחוץ לדלת, ופתחנו את הדלת ליחידה שלנו, אור חזר לחופשה. היה לנו שם כל מה שזוג צעיר צריך בדירה - ספה, טלוויזיה, שולחנות, מטבח מודרני, טלפון,איטרנט, אמבטיה ושירותים ממש יפים, חדר שינה, ומרפסת שמשקיפה על הים (מהקומה ה-18....).
מאוד חיכינו לבוקר לראות את הים מהמרפסת, אבל לקח לעיניים שלנו זמן להתרגל לכמות האור שהגיעה מהחלונות. על דלת המרפסת הייתה מדבקה קטנה שאמרה לא לזרוק דברים מקומה כזאת, משום שהם יגרמו לנזק לרכוש ואולי גם לנזק אדם. אז כמובן שהראש שלי כבר תיאר איך אני קולעת דברים לבריכה שנמצאת 18 קומות מתחתינו, וכמה רחוק אני יכולה לזרוק כדור בייסבול ואיפה בדיוק (או על מי) הוא ינחת. ברגע שהתאוששנו מהשינה ישר נסענו למסעדת פנקייקים, ודיי התלהבנו מהעובדה שלכל מסעדה יש את החניה שלה, כך שאין בעיות חניה. אבל כמובן שהגענו למסעדה לא משהו, שבה "לא משלמים מספיק לעובדים כדי שהם יסחטו מיץ תפוזים" כפי שהמלצרית אמרה לדניאל. איזו שכונה.
אח"כ הלכנו לשחק מיני גולף, שהיה מאוד כיף, אבל אני עם התחרותיות שלי פשוט לא יכולתי להפסיד, ואם לא הצלחתי להכניס את הכדור בשתי מכות, פשוט התייאשתי ועשיתי שטויות. פשוט נוראי. אבל קרעתי את דניאל בהתחלה. חח
ישר אחרי המשחק הגענו למלכודת הישראלית - אחת מחנויות הענק של "פסיפיק" שמוכרת בגדי ים ומוצרים אחרים זולים (זולים, אבל לא במחיר). קניתי שם בגד ים, חולצה, מכנסון, מתקות (איך מאייתים את זה?), ושטיחון לים. המוכרת הנחמדה מברזיל דיברה איתנו והתלהבה שאנחנו גם ישראלים (איזה קטע!) ונתנה לנו הנחות ומתנות. באותו יום הלכנו למשחק בייסבול של הפליקונס, וממש נהנתי. תמיד חשבתי שאני אשתעמם ממשחקי ספורט שאני לא משתתפת בהם, אבל אפשר להגיד שאני קצת מכורה לבייסבול.. מה עשית לי דניאל?? הלכנו למשחק גם יום אחרי, ואפילו קיבלתי מחבט שרק ילדים מתחת לגיל 14 אמורים לקבל, אבל אתם מכירים את השיטה הישראלית. קנינו כרטיסים ממישהי, שלא היו במקומות ממש טובים, אבל כמובן שישר עברנו למקומות הכי טובים בבית, ולהפתעתנו היו שם עוד איזה 50 כיסאות ריקים. הקבוצה שלנו הפסידה, אבל היה כיף לראות את המשחק. לדעתי בייסבול זה משהו שחייב להיכנס לתרבות הישראלית. זה פשוט מדהים. משחק כל כך כיפי, מאחד ומשעשע. משפחות אמריקאיות הולכות למשחקים בסופי שבוע עם הילדים, וכולם נהנים. אבא אתה בא לעודד את מודיעין מירקלס?
יום למחרת הלכנו לחוף, שהיה בדיוק מול הבית, ושיחקנו מתקות וקטץ' (מסירות בייסבול). היה מעט קר בחוץ, והרוחות פשוט הרגו אותי. באחד הימים שהלכנו על החוף ממש כאב לי מהחול שעף עלינו במהירויות מטורפות. באחד הערבים הלכנו ברחוב הראשי שליד החוף, ופשוט בצירוף מקרים שאולי לא כל כך צירוף מקרים מאחר וכל ישראל נמצאת שם, דניאל זיהה את המש"קית ת"ש שלו, שבמקרה מכרה סכינים וחרבות מעל שלט של "הנחה לחיילים" באנגלית. נו באמת.
לקראת סוף הטיול נסענו אל בן, חבר של דניאל מליגת הבייסבול של הקיץ בישראל, שגר עם אח שלו בצ'רלסטון, ואני עם האינסטינקטים המדהימים שלי לקחתי אותנו לאיבוד באמצע שומקום של סטארבקס וקניות (אולי אינסטינקטים לא רעים אחרי הכל) ואחרי מאמצים רבים להשיג את המספר הטלפון האבוד של בן, התקשרנו אליו ופגשנו אותו בעיר המדהימה הזאת, שמאוד דומה לויקטוריה בקנדה, עם רחובות קטנים ואותנטיים והרבה היסטוריה. בערב הלכנו לכמה ברים עם בן וג'ייסון, ויום למחרת נסענו חזרה למירטל ביץ', לא לפני שזכינו לטיול רגלי עם בן בצ'רלסטון.
לפני שנסענו אל בן, החלטנו לנסות את המסעדה הכשרה "ג'רוסלם". מאוד מפוקפקת. נכנסנו, ופשוט הרגשנו כמו בארץ! איזה שירות! (נוראי) איזה שקט (Not ) ואיזו אווירה! הבחורה הנחמדה והצעירה שהייתה אמורה לקחת את ההזמנה שלנו הייתה בטלפון כל הזמן הזה, וכשאמרנו שלום חם לא קיבלנו את אותו היחס בחזרה. האורחים במסעדה היו עצבניים וקולניים (טוב, בעצם רק מישהי אחת, אבל היא עשתה רעש של כמה אנשים עצבניים) ואחת השיחות, בקול מאוד גבוה שאי אפשר להתעלם ממנו, הייתה "יווו איזה בעל מקסים אתה! אני רוצה מישהו כמוך לבת שלי. בדיוק כמוך! איזה מקסים! מסדר, מנקה, לוקח את הילד, פשוט מושלם!". ואני חשבתי שזה מה שגברים אמורים לעשות. אבל בכל מקרה, שיחקנו שש בש עד שהפיתות הגיעו, וממש נהננו מהפיתה עם שווארמה ופיתה עם קבב. לקראת היציאה מהמסעדה, בזמן שחיכינו לשלם, זכינו לשמוע שיחה שלמה של האישה הקולנית עם העובדים. כשהיא שמעה אותנו מדברים עברית אחרי שעמדנו כל כך הרבה זמן בשקט וברוגע, היא אמרה "יוו איזה פדיחות". באמת איזה פדיחות. למה צריך לצעוק?? וכמובן שישר אחרי זה היא צעקה לבת שלה שישבה עם חברים שלה "תנו טיפ למלצרית! אל תהיו קמצנים!". חה
היה עצוב לעזוב את היחידה, אבל נחמד סוף סוף "להכות את הכביש המהיר" כמו שאני אומרת בישראלית מתורגמת, והדרך חזרה הייתה יפה ומלאה בהרבה עצירות לשירותים עם כל המים ששתינו. היה כיף לבלות עוד זמן רגוע בדירה לפני שדניאל היה צריך לעזוב לטיסה חזרה לארץ. ועכשיו אני צריכה לחזור לשגרה עם השותפות המאוד מתחשבות שלי.. אבל הפעם שגרה משודרגת. במקום שאני אבלה עם כולם על הדשא בבגד ים, אני הולכת לראות חרקים בזכוכית מגדלת משמונה עד ארבע. יהיה כיף.
| |
| כינוי:
בת: 38 MSN:
hilayasharתמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
