לא קראתי את הפרק הזה איזה שנתיים-שלוש. עברתי עליו היום במסגרת עריכה די סופית ואני מרוצה. לא חושב שאשנה משהו. האמת, הופתעתי שכתבתי כך.
גולדי
נבואות
שביל ישראל, יפו, רח' הנמל 30
22:15
מרפסת פונה לים. תערובת מורפיום וחשיש רפואי רק מעמיקים את הארגמן. שמש קורסת למים. אני צועדת ישר לאדום. עשרים צעד ואני מכוסה בחמימות מפתיעה. אפילו המלח והקצף אדומים. מתמסרת לחוסר המשקל. קלות גוף מול כוח הים. עוד פסיעה והכל נגמר. צפה במי שליה כהים. מוותרת שליטה. נסחפת. שיער פזור. ידיים פשוטות. כמו אופליה פוסקת לנשום. במילא הכל נגמר עבור כל אחד בסופו של דבר. גם אני וגם אחרים רבים כל כך נגמרים עכשיו. בחטף נורא. כמו סטירה פתאומית. אפילו לא מספיקים לחשוב על זה. וזהו.
אבל אני עדיין במרפסת. יפו. הנמל. מגדלור. מנסה לגרש תמונות עתיד איומות. חוזרות ובאות בעקשנות. שריפות ענק. הריסות. גוויות מפוחמות. החורבן באמת בא מצפון. אני כבר אינני. אבל נבואת המלחמה הגדולה כאן. רואה בבירור חד כל פרט. חיזיון סופני מוקרן במסך ענק על קיר מחסן נמל ישן. התמונות והקולות בולעים הכל. תמיד ברגעים של משבר גדול, בתחושה של קץ, אני נביאה. רואה את הסוף. רודפת אחריו והוא אחרי, והמורפיום החמים רודף את כולנו.
השנים האחרונות טובות. עד למחלה. סטודיו נפלא על קו המים. הספרים באמריקה מכניסים כסף. שום חובות למעט לעצמי. חופש שקשה לתאר. אני תוהה באם תמונות החורבן המתדפקות הללו באות מידיעה שהמחלה מגיעה אל סופה. תחושת הקץ המוחלט מתגלגלת למיליוני תאי מוח וגוף. כופה עצמה. פולשת לכל פינת מחשבה וחלקיק דמיון. משהו בסגנון "אם אני לא אהיה אז אף אחד לא יהיה". "צרת רבים חצי נחמה". פנטזיה פאתטית כזו. או שהן תמונות אמיתיות בכל זאת. הן אמיתיות אני אומרת לעצמי. את הרי יודעת זאת.
וזה קורה.
הטיל הראשון מתפוצץ על גג האנגר של "נא לגעת". תיאטרון העיוורים והחרשים. יבבה חותכת את האוויר המלוח באמצע ההופעה. אור גדול מסנוור מתפזר עם גל ההדף שמכה בבטן. מתפוצץ בתוכי באינסוף פיצוצי משנה. מרסק רקמות בשר. עורקים. עצמות. אני בוערת יחד עם חלקי גופות שנושרים מהאוויר בהילוך איטי. רגל קטועה זרה ניתכת אל ריצפת המרפסת. אני מסתכלת בחוסר אמון בזרזיף הדם שפושט ממנה באיטיות. מרצפת אחר מרצפת. זורם לכיווני.
אין שם לכאב הזה. הקולונסקופיה האחרונה היתה חרא. גם הגסטרוסקופיה. הכל חרא אדום. ארגמן. ארגמן לך מכאן. יבואהזאביטרוףאותךודי. צוחקת בטשטוש.
עאבד מניח לפני כוס עראק על השולחן.
הליקופטר צבאי מעל המים. דרומה. מגרש את התמונות. טרטור חלש וקבוע. שנינו מסתכלים בו עד שהוא נעלם לתוך השקיעה.
שוב הכל מתרסק? הוא שואל.
כן.
מלטף את ראשי. מעביר אצבעות בשיער הקצר. מעסה ברכות את הגולגולת. הכאב נעלם מתחת לכל קצה אצבע שלו.
זה המורפיום והחשיש והשתייה. כל זה.
לא. זה באמת קורה. האחים שלך הולכים לפוצץ פה את הכל. זה יהיה נורא. דבר לא יישאר.
זה לא האחים שלי. הוא אומר. אין לי כאלה אחים.
זה דברים יותר גדולים ממך וממני. אני אומרת. אנחנו אויבים עוד הרבה לפני שנולדנו.
את מתכוונת ערבים ויהודים או גברים ונשים?
יש לך מחשבות. גם וגם. אם אתה כבר שואל.
את באמת מאמינה בזה?
לא. אבל זה ככה. אין מה לעשות.
ואת, גם את ככה?
לא, וגם אתה לא, אבל כולם כן, ובגלל שכולם כן, אנחנו כבר לא נשנה דבר.
מרגישה חרדה הולכת נבנית בצידי הרקות. עושה דרכה למרכז המצח. מישהו עוטף בנייר צלופן את פנים הגולגלת. לחץ מתגבר. מבשר רע. מישהו מנסה לשים עלי תכריכים שקופים מבפנים. בלי שארגיש. אבל אני עוד חיה. אני חושבת. בקושי נושמת. אבל חיה.
עאבד שותה מהעארק.
לחיים.
לחיים. אני מנסה לחייך. העראק הזה טוב.
היד שלו ממשיכה ללטף. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו.
סירה קטנה. חסקה כחולה פשוטה של דייגים חותכת גלים נמוכים כסופים. אני שותה קפה במרפסת. אור מוקדם. מסתכלת במשקפת. נער יושב בירכתיים. אוחז במוט ההגה. גבר ניצב בקצה החרטום. מחפש להקות. כסופים זה מכיסופים זה מכסף אני מהרהרת בהשתאות מהולה במיאוס. גלדיאטור פגאני של ים. היפו הזאת עוד תהרוג אותי.
אבל אחר כך ראיתי אותו בסניף קופת חולים. נבוך. דאוג. עם הילד הקט. אבא רגיל לגמרי. עומד בתור עם כל הנשים. האישה שלו מתה. מישהי אמרה. מטפל לבד בילד. לא מתפלאות כבר לראות אותי כאן. תביאי פעם שאכטה מהחומר הזה שלך. מחייכת משתתפת. במילא בעג'אמי חיים זה לא חיים, בסוף היהודים יוציאו את כולם מפה עם ה"מדרונות יפו" לעשירים שלהם, אין רחמים לאף אחד, רק לשאכטה, זו'תי סולחת תמיד. צוחקת. מלטפת את זרועי בהשתתפות.
הגוף שלו קשה וכהה במשקפת, הליליות הישנה שלי מתעוררת, כל הפראות הפנימית הישירה מתריסה דורשת, לאו דווקא אותו, אלא את כל שמאחוריו, המוקצה, האסור בתכלית האיסור, והאישה האחרת בתוכי, הורסת תמיד הכל, ליליתוש, ליליתוש, הנה, אני כבר פה, החטא הנורא והעונש הנורא, המתוק, משתוקק, רטוב, על גחונך תלך, אתה שומע? אני מצווה בלחש תאב.
זה מפתיע אותי בתחילה, המחלה לא פוררה אותה, להיפך, הגוף הולך ונהרס והיא נולדת מחדש, מקבלת כוח, ליליתוש, זהבוש, גולדי, היז, היזזזז החוזרת, כמו תמיד מורדת בעצמה ומורדת באלוהים, במקום להתחנן אליו שירחם עליה, שייקח את הכאב, שתבריא, היא כועסת עליו, רוצה שיסבול, שייהרס, אני יהרוס אותך אלוהים ולא חשוב מה יקרה, אני יהרוס אותך אלוהים.
כל החיים התעללו בי ועכשיו אני יתעלל באלוהים.
אחר כך אני נבהלת. ממנה. מעצמי. תשתקי. תשתקי כבר, אני מצווה עליה.
למה? את פוחדת? זה רק בראש שלי, במילא הכל רק בתוך הראש שלנו, גם אלוהים רק בראש שלי, אם בראש הכל יגמר לא ישאר שום דבר מסביב, אז שימות כבר מצידי.
אני דווקא מאמין שיהיה פעם טוב פה, עבאד אומר.
אתה טועה, אני צוחקת, חשה את כל המיץ המר עולה בתוכי, הו כמה שאתה טועה.
אין עליכם היהודים, בסוף תמיד רק אתם צודקים, לא ככה?
לא, אבל במקרה הזה אני כן צודקת.
זה רק החשיש, הוא אומר, רק זה עושה לדבר לך ככה. אבל את הרבה יותר טובה ממנו. אפילו שאת סובלת, אני יודע שאת יותר טובה בפנים. את אוהבת לתת. את אוהבת אנשים. אני יודע את זה.
לא עבאד, אני אומרת, אני לא טובה, אני לא אוהבת אנשים, אפילו לא את עצמי, אני רעה, אתה לא יודע כמה שאני רעה.
שני טילים נוספים מתפוצצים. הכל שטוף זרחן ודם. בבטן שלי נפער חור גדול. נחשים של כאב רע זוחלים ממנו ומתפזרים לכל פינה. אני מדוזה האיומה. זה מה שאני.
הוא מתכופף מעלי, מכניס את הידיים הגדולות, החמות, מתחת לחולצה. עכשיו תהיי בשקט, הוא אומר, תהיי בשקט, תנשמי עמוק, תעצמי את העיניים ותפסיקי לדבר, בסוף כולנו נמות, זה מאללה ככה, בסוף כולם מתים, עכשיו תהיי בשקט.
שנינו כבר לא צעירים. שנינו ידענו סבל גדול. אנחנו מנחמים זה את זו.
אני עוצמת עיניים.
זה הכל מייאוש. אני חושבת. כל ההתנהגות המופרעת והמחשבות. אני הולכת למות ואני לבד. אני לא רוצה למות לבד. בלי אהבה. כי אהבה זה ביחד. זה ביחד אפילו עם ערבי. הוא מוכן לאהוב אותי אפילו עם הסרטן ואני לא אמות לבד.
טוב, עבאד, זה טוב. אני לוחשת.
יומיים אחרי המרפאה. השינה שלי קרועה. כאב גוזר את הבשר. מתחת לעור אני עיסה. רסק חי שעדיין קוראים לו בן אדם. מחכה לאור ראשון עם חצי אמפולה מעורבת ביוגורט. מזון בריאות, חושבת במרירות וממתינה עשר דקות ארוכות לפני הוודקה. האור החיוור מגיע בסוף. מקרר את העיסה המותשת. מעיזה עכשיו לרדת לנמל. אולי הליכה תעזור. אולי התנועה הצונחת נפערת תיעצר קצת. שוק הדגים הקטן פתוח, מזהה את החסקה חוזרת לאט, עננה רכה מטושטשת לובשת לאט צורה כחולה ברורה, רואה אותו פורק ארגזים, הדגים מפרפרים עדיין.
דגי, דגי דג, מה אתה יודע כבר דגי דגי דג, הנה אני מסתכלת עליך, דגי דגי דג דג, הנה אתה מפרפר דגי דגי, הנה הכל עוד מפרפר דגי דג, איז שרה בתוכי בקול נמוך, במהירות, היא והלחשים שלה.
רוצה לקנות?
מקרוב, נראה פחות צעיר, פנים זוויתיים, המבטא לא מודגש.
תודה, אבל לא אוכלת דגים בכלל.
למה לא? זה דווקא בריא.
אני מוותרת על זה. מעווה פנים. מנסה לצחוק. וגם מאוחר בשבילי קצת להתחיל.
צוחק בחזרה, בפגישות הבאות יספר שרק לוקוסים צוחקים כל הזמן, ככה עם השיניים שלהם, צחוק גדול ושקט שאפשר לראות גם מחוץ למים, בקרקעית הסירה, גם החיים וגם המתים, בגלל הפה הגדול והשיניים, תמיד צוחקים.
הרגשה עמומה של משהו, מישהו מוכר מאוד, רק היז הנביאה יכולה להרגיש את זה כל כך חזק, יודעת מכירה פותרת הכל, העולם הנגלה הוא רק חלק קטן ממה שקיים באמת, היא אומרת, פעם היה הכל דבר אחד, אחדות שלמה, אחר כך הכל התנפץ, ועכשיו, רק לפעמים, במאמץ רב, נדמה שהכל עדיין אותו אחד, שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד, לימדו אותי פעם, כולנו אחד, אפילו אני ואתה והדגים הם אחד, והמים והמלח והבתים גם הם האחד, והאחד הזה צף מסביבך ובתוכך, שלווה גמורה, ללא פחד, וגם המחלה שייכת לו, אבל היא כבר לא סופית, שום דבר לא סופי עכשיו כשהאחד ישנו, אחד גדול ללא גבול, חלל עצום לא נגמר שאינו יכול בכלל להיות חולה, היז חושבת רגע, ויש גם אנשים עם מחושים ארוכים החשים זאת, וגם חשים אחד בשני, אפילו ממרחק עצום, יודעים שהם אחד, את יודעת את זה גולדי?
עבאד שואל. על מה הספרים שלך?
העצמה אישית. מדעי ההתנהגות. האמריקאים מאוד אוהבים את זה. הכל התחיל מטור קטן בעיתון של האוניברסיטה. אחר כך עיתון גדול רצה את זה. אחר כך גם הוצאות ספרים.
אז את מסודרת. זה בטח הרבה כסף.
אני מסודרת ברקטום שלי. עד כדאי כך.
את לא צריכה לדבר ככה. זה לא מתאים לך.
איך ככה?
כמו אחת מהרחוב.
אתה לא מכיר אותי. אני אחת מהרחוב.
היא יודעת כל כך הרבה היז, אבל צריך להיזהר ממנה. היא בונה הכל, מגדלים של חכמה ויופי ואהבה שכל כך קל לאהוב אותם, ואחר כך מחריבה אותם במו ידיה, הרס עמוק וקשה, היא כל כך מפחדת מההווה עד שברגע שהוא רק מתחיל להתהוות הוא כבר מושמד, מנותץ כדי שיבנו מגדלים עוד יותר יפים וחכמים ואהובים, אף פעם העתיד המתקרב ההופך להיות הווה, לא מספיק טוב בשבילה, מיד היא כבר בעתיד עוד יותר רחוק, הורסת ובונה זמנים שלמים, אף פעם אין אצלה הווה פשוט, מתקיים, רק חורבן מושלם וחלום על מה שיבוא אחריו, היא נביאה של חורבן, היא היא אלת ההרס של ההווה.
היא מתעלמת לגמרי מהביקורת שלי, את מרגישה את זה, נכון, את מרגישה שכבר פגשת אותו פעם? שאתם קרובים? זה בדיוק הסימן, איז אומרת בחיפזון, בהתלהבות פתאומית, זה הסימן, אל תוותרי, אתם שייכים לאחד הגדול הזה, אל תאבדי את ההרגשה הזו, אל תתני לו ללכת הפעם, את תוכלי לתקן את הכל, את כל הטעויות והקלקולים שעשית כל החיים, פעם אחת לפחות תעשי מה שאני מבקשת, אתם אחד ורק זה מה שיכול להציל את הכל.
אבל כבר אמרתי לך. הוא ערבי. את מאבדת את כל הצפון.
אז מה אם הוא ערבי. יותר טוב ערבי מאשר לבד. ובטח יותר טוב מאשר למות לבד. תחשבי על זה. למולתלבד. למותלבד. למותלבד. את מבינה את זה?
היא יודעת להכניס לקול שלה כל כך הרבה תחינה ודבקות עד שאני גם מתחילה להרגיש את זה, ההרגשה המוכרת, הקדומה, תחושת האחד השלם הצונח עלי לאט, הנה, היא כבר מקיפה, ברוך, באווריריות, קטיפה תכולה מרגיעה, השלווה הזו, המתיקות המוכרת, האינסוף שאינו מתכלה, אולי אני צריכה באמת להתחבר מחדש לחלק-איש שלי שהופרד, עכשיו כשכל החלקים שלי נהרסים במחלה אני מוצאת את החלק דג-חדש-ישן שלי, חלק דג המדוזה הטוב, דגי דגי דג אחד שלם שאף פעם לא ימות כי כל העולם הוא דג גדול אחד קיים לעד, אני מנערת בבת אחת את מחשבות הוודקה של איז הזו'תי, את מטורפת, מטורפת, אני אומרת לה, את והשלמות שלך, האחדות שלך, ובקול רם יותר אומרת לו - טוב, אני צריכה ללכת, מצטערת מאוד על הדגים שלא קניתי, אומרת אבל עוד לא הולכת משם, תגיד משהו, תגיד משהו דגי דגי דג, תגיד שאדע שאתה זה שבאמת שאני מכירה, שפעם היינו אחד שלם, אני ואתה והים, שאדע שלא הכל סתם, שאתה לא סתם דייג ואני לא סתם הולכת למות, תגיד משהו אם אתה באמת אחד.
תסתמי כבר איז, אולי תסתמי כבר, את ונס הדגים הגדול שלך, עוד כמה פעמים צריך לומר לך. ערבי. הם רוצים להרוג את העם שלך. את מופרעת.
ערבי ערבי, היא מחקה אותי, כאילו שנשאר לך בכלל זמן לבחור, כאילו שיש לך בכלל איזושהי ברירה, אם הכל אחד, זה גם ערבים האחד הזה, מה לא ברור? זה כל כך פשוט, פחדנית אחת, ותזכרי תמיד שרק הרגשת האחדות הזו יכולה לעזור לך, שום דבר אחר, ואין לך ברירה, או שתאמיני בזה או שתמותי מוות כואב ונורא עם כאבים איומים.
כבר פניתי ללכת. מרים ראש. העיניים שלו שחורות.
תמיד יש פעם ראשונה ואת יכולה תמיד להתחיל לאכול דגים, אף פעם לא מאוחר לשום דבר, הוא אומר, מניח עוד ארגז על מדרגות המזח הרטובות, שוטף דגים בדלי מים מלוחים, ידיים זזות בתנועות מהירות, רחבות, לא מחוברות לקול האיטי מהורהר, ובכלל אין דבר כזה מאוחר אצלנו בים, אין כזה דבר בכלל זמן, הכל מתחיל ונגמר ביחד וממשיך תמיד, הכל מסתובב זה בזנב של זה בלי הפסקה, כמו רשת שבק'ה שהשתחררה ונסחפת.
הוא מפתיע אותי. לרגע לא הבנתי.
למה אתה מתכוון? מה מסתובב?
מסתכל בי ישירות, לראשונה במבט מלא, מרגישה שהוא רואה אותי כפי שהייתי לפני ארבעים שנה, פתאום באמת לא היה זמן, רק ים גדול של בוקר וארגזים נוטפי מים עם דגים מפרפרים ואד לבנבן מונח על הסירות, אני שזופה ומחייכת בבגד ים שלם תכלת, הוא לא דייג פשוט, בטוח, העברית שלו מצוינת והשפה עשירה יותר מדי.
דגי דגי, דגי דג. אז אנחנו באמת מכירים. אז באמת יש ניסים. האיז יודעת-כל הזאת.
איך קוראים לך?
גולדי.
נעים מאוד, אני עבאד.
שלום עבאד.
את מפה?
אני עושה תנועה כללית לשורת הבתים מאחור.
אה, טוב, אז אם את גרה קרוב לים זה לא בעיה להבין, התכוונתי שאין באמת דבר כזה זמן, רק נדמה שיש, משהו שהאדם המציא, אבל מי שגר בים יודע את זה, אין באמת כזה דבר זמן, הכל אותו הדבר, שום דבר לא משתנה, לא ממש.
אה, זה, עכשיו הבנתי אותו, דיג פילו פילו פילוסוף דגי דגי דג, השורה של איז שרה עצמה בתוכי, דגי דגי דג פילו פילו, ידעתי, ידעתי.
גם אני יודעת, מכירה את זה לפעמים, אני אומרת.
כן?
כן. גם לי יש ים כזה משלי, אמרתי, גם אני גרה שם לפעמים. לא ממש צריכה לשוט בשביל זה.
כן?
כן. גרה בים הזה, לפעמים, כשיש לי קצת מזל.
מרים שוב מבט. העיניים השחורות. סימני מלח על המצח .
יפה. את רואה. אז אם פעם תרצי בכל זאת דגים תדעי למי לבוא.
בטח, אני מחליטה להשתתף במשחק של איז ושלו, אולי היא צודקת בסופו של דבר, אולי אין דבר אחר מלבד זה, צריך להשקיע בשביל להתאחד היא אומרת, את ממש צריכה לרצות את זה ולעשות דברים בשביל שזה יצליח, המזל זה את, תזכרי את זה, המזל זה את, את המחליטה.
כמה זמן אתה דייג?
צוחק. מוסיף דלי מי ים על ארגזי הדגים.
מתמיד, משפחה של דייגים מכמה דורות, אבל לא הייתי כאן הרבה שנים, הפסקתי וחזרתי לא מזמן.
לא שאלתי למה, הוא חיכה, אבל ידעתי שבסוף יספר לבד, איז הערמומית, לומדת מהר, אפילו מדייגים פילוסופים, סיפור ישן נושן על מדוזה ודייג, הוא רואה את הרשת השקופה בינינו ולא אומר כלום, איזו סבלנות תנצח, אני חושבת, איזו סבלנות? אבל יש לו סיפור, איז לוחשת, על בטוח, אני יכולה להרגיש את זה בכל הגוף שלי, דייג שמדבר על זמן, ממני הוא לא יצליח להסתיר שום דבר, היא אומרת שרה בעליצות.
דגי דגי דג.
מעמיס עכשיו את הארגזים על עגלת ברזל נמוכה, השיחה שלנו הולכת להיגמר, הצער עובר בי, בערב שוב יהיו התפוצצויות ושריפות.
טוב, שלום, שיהיה רק טוב.
אינשאללה.
גם אחרי הלילה הבא אני שבה וחוזרת לנמל, עוברת ליד האנגר תיאטרון העיוורים והחרשים, שרידי העשן עדיין עולים מהגג ההרוס, אני יודעת שהכתמים הכהים הם של דם שנספג, אני עוברת שם במהירות, עוצרת עצמי מלרוץ, יובש בוער מחלחל מטפטף ישר לתוך הגרון, לא הייתי צריכה לעזוב את הבית בלי הכדורים, אולי אפילו עוד וודקה, אבל עוד כל כך מוקדם לעזאזל, אם גם השכם-בבוקר לא תהייה הפוגה בכאב אני אבודה, אלוהים אל תיקח לי לפחות את ההשכםבבוקר הזה.
זוכר אותי?
אה, בטח, זו שגרה לפעמים באין-זמן.
כן... מחייכת, בוקר טוב.
בוקר טוב.
איך הדיג?
שלא יהיה יותר רע, אבל לא כמו פעם.
איך פעם?
כשהייתי ילד היינו יוצאים לחצי זמן וחוזרים עם פי שלוש דגים.
לפני כמה זמן זה היה?
צוחק. לפני הרבה.
אתה רואה, אנחנו כל הזמן מדברים על הזמן, למרות שאמרת שאין כזה דבר.
כנראה שהזמן חשוב לך אם את שמה לב לזה.
אתה צודק, הוא באמת חשוב, אבל אני מנסה לצאת מהשיניים שלו.
כן, הוא אומר. את עושה נכון.
תחושת ההיכרות העתיקה מעמיקה מיד, אני פוגשת מישהו שהיינו זמן רב יחד, מתישהו, איכנשהו, איז שותקת אבל אני יודעת שהיא מקשיבה דרוכה זוממת, רק טעות אחת, שמישהו יעשה רק טעות אחת, רק תסתכלו פעם אחת עמוק לתוך עיני השני, נגיעה קטנה, מבלי משים, משהו כזה, אל תהיי כזו צנונית חיוורת מסכנה, היא אומרת בסוף, את מתחילה להגעיל אותי עם החולשה הבכיינית שלך, את יותר חולה מהמחלה שלך, תמיד היית פחדנית אחת, אחר כך היא שותקת בזעם.
הזמן הנגמר מתפורר בתוך הגוף שלי, בחוץ הוא אולי נעלם מעט, אבל בבטן, בגרון, בפה, אני מרגישה פרורי זמן צחיחים מתרסקים, דוקרים, רעש טפטוף מילה מנופצת, זמן זמן זמן, גובר על רעש הגלים, אני צריכה את הכדורים מיד, טעות להתחיל כך את היום, הכאב מטפס במעלה הבטן, תקוע באלפי קרסים חדות חלודות, תהום שפעם הייתה רחם ועכשיו אפילו דגים אין שם, בור שחור מלא מים שחורים, הקרסים החלודות מטפסות אל הסרעפת ומשם אל הפה.
לא יעזור לך כלום, איז אומרת, רק אהבה יכולה לרפא הכל.
כן, אני אומרת לה, אבל את לא יודעת איך לאהוב, את תמיד הורסת הכל בסוף.
לא הפעם, היא אומרת במהירות, הפעם שום דבר לא ייהרס, תאמיני לי.
אבל זה בלתי מתקבל על הדעת, כל זה, הסיפור הזה, לא יתכן, אני אומרת, סתם דמיון מיואש.
דגי דגי דג, איז אומרת, דגי דגי דג, את יכולה לחשוב מה שאת רוצה אבל אני לא אפסיק לומר את זה אף פעם, דגי דגי דג דג.
גל הכאב מוציא ממני אנחה לא נשלטת.
הוא מרים ראש.
זה כלום.
אולי תשבי?
לא לא, אני בסדר.
תשבי, אני רואה שאת בכאב.
לא נורא, זה יעבור עוד מעט.
תחשבי שאת בתוך מערבולת. שם אין כאבים, הוא אומר.
איזו מערבולת?
מערבולת בים.
למה?
לא יודע, אבל זה ככה, באמצע המערבולת יש תמיד מקום שקט, הכי שקט, מי שמכיר את הים יודע את זה, אם אתה נכנס למערבולת, אל תעשה כלום, תן למערבולת להוציא אותך לבד, תהייה עם השקט שלה.
המילה מערבולת חובטת בי, שוקעת, אחר עולה לאורכי ומבהילה אותי שוב, כמו ילדה קטנה אני מספיקה לחשוב לפני שהאוויר אובד והכל אכן מסתחרר מולי, מערבולת, מערבולת, רק ילדה קטנה יכולה לפחד כל כך ממילה, מאותיות פשוטות של מילה, אני מוכרחה לשבת על מדרגת הבטון.
הנה פה, הוא אומר, אוחז בזרועי, תשעני, תנשמי עמוק.
נאבקת בחשך שיורד פתאום, לנשום, עוד קצת, מנסה לחבק את המערבולת ולצוף שם.
מושיט בקבוק פלסטיק, הנה ככה, מים, תשתי, הכל יהיה בסדר.
אני נושמת עמוק ושותה.
למה רע לך? הוא שואל. הוא לא שאל מה כואב לך, הוא שאל למה רע לך.
אני מסתכלת הצידה. הוא רואה לתוכי כמו לבטן פתוחה של דג מת, פעורה, חלולה, הקרביים השחורים והצמוקים שלי מונחים חשופים על הבטון החם ליד הארגזים, החולשה, הפחד, הכאב, מה אני עושה פה בכלל, למה הצטרכתי לעבור חיים שלמים, גלגולים שרק מעטים עוברים, כדי למצוא עצמי כך, לבד על בטון רטוב עלוב, איזה רעיון מסתתר מאחורי כל זה, או שנורא אף יותר, אין כל רעיון, סתם כך, החיים הם כלום, נשימה דלוחה על בטון אפור וזה הכל, נשימה אחת קצרה וכלום, הוא רק דייג פשוט ואני רק אישה חולה, והיתרון היחיד שיש לו אולי הן עשר שנות ההבדל הבריאות האלה שלו, והוא יודע, שנינו יודעים, שזה שום דבר, עשר שנים זה כלום, ואנחנו בעצם שווים, רק נשימות קצרות על בטון אפור, ומימד הזמן באמת איננו, זה רק בראש שלנו, ושזה יגמר, לא יוותר דבר, אפילו לא הקצף והמלח והבטון.
בכיינית אחת, איז לוחשת, אמרתי לך, זה או זה, או כאב ודיכאון ומוות או שתאמיני כבר בדברים אחרים. יש דברים הרבה יותר חזקים מבטון. בטון זה כלום. אהבה מנצחת בטון ואהבה זה מילים. מתי תביני את זה פעם?
היא צודקת. למרות הכל, הוא למשל, כנראה שלא מרחם על עצמו, כמו שאינו מרחם על הלוקוסים הצוחקים, דג אותם ללא רחמים, אבל גם ללא שמץ של רוע, יש אצלו שלווה, אפשר היה לחוש זאת, שלום עמוק בינו לבין עצמו, למה אצלי אין כזה שלום, ואת השקט הזה רציתי לזעזע עכשיו כשאני אומרת, לא רע לי, אבל אני בעצמי הוא הרוע.
הוא מסתכל בהפתעה. אפילו איז מופתעת.
מה זאת אומרת שאת הרוע?
ככה זה, אני בעצמי הרוע. אני רעה. עושה רע לאנשים. ככה זה תמיד יוצא בסוף.
הוא מסתכל עלי.
אל תהיי כל כך חשובה בעיני עצמך, אין כזה דבר רוע, הוא אומר. יש רק פחד. כל רוע זה רק הפחד. כל ילד דייג יודע את זה. הוא מחייך והחיוך שלו מוציא אותי במהירות מהרחמים העצמיים.
והכרישים? גם אני מחייכת. כרישים הם רעים, לא?
גם כרישים. לא רעים. רק רעבים. כל אחד רעב לפעמים.
זהו בדיוק, אמרתי.
מה זהו?
אני רעבה. אני רעבה יותר מכל אחד אחר. וכל הזמן. זה הרוע שלי. אני רעבה אפילו יותר מכרישים.
הוא התחיל לדחוף את העגלה.
לא. זה לא רוע. זה לא הרעב. זה רק הפחד שפעם תפסיקי להיות רעבה בכלל. הוא מתעקש.
אולי, אמרתי. כשמפסיקים להיות רעבים מתים.
אז את מפחדת למות?
לא עניתי.
ורק אחר כך למדתי שכשהוא דיבר על הסבל הוא דיבר על עצמו. החוזק שלו היה בחולשה שלו.
שטויות, איזזז אומרת, מתי כבר תלמדי משהו.
למדתי את הסיפור שלו לאחר מספר שבועות. נסע לגרמניה ללמוד ביוטכנולוגיה. התחתן עם ברברה. אחרי תאונת הדרכים עזב את המחקר והכל וחזר, לבד, עם הילד.
הים ממשיך להפנט אותי. סדרי את ההיסטוריה של עצמך. אני אומרת לעצמי. עוד מעט יהיה מאוחר מדי בשביל זה. תשאירי משהו כתוב אחרייך. שיסביר הכל. תגמרי כבר את הספר הזה שלך.
פעם הייתי ילדה. ילדה שבתוכה היו הרבה ילדות. אחר כך הייתי ילדה יותר גדולה וחיללו אותי.
זה היה בעיר רחוקהרחוקהקדושהקדושה שקראו לה בניברק אבל אני קוראת לה עזאזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: