|
 כינוי:
בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
תרבות הפופולאריות
קנדי, הודי, וישראלי יושבים ומעשנים מאריחואנה ומדברים על תוכניות ריאליטי. לא, זאת לא בדיחה. אבל נחזור לזה אחר כך. אתמול היו כמה דיונים ועברו לי מחשבות בראש שהייתי רוצה לשתף אותכם בהן.
נתחיל בשיעור אנגלית. המורה אמר שלסיפורים כתובים עדיין יש יתרון על סרטים וסדרות טלוויזיה בכך שאתה יכול לדעת מה דמות חושבת. אבל אני לא כל כך מסכים כי תיראו סדרות כמו המשרד, שמה הדמויות מקבלות זמן להגיד מה שהם חושבים. או דוגמא יותר טובה - תוכניות ריאלטי {"חדר האח הגדול" ב"אח הגדול" לדוגמא}. וסרטים כמו קלוברפילד שמצולמים ממבט יותר אישי.. אבל אני מסכים שבסיפור זה יותר אמיתי וקל, למרות שקראנו סיפור על מישהו שיכול להיות שהוא משקר {גם בתחילת הסיפור הוא אומר "אני הולך לספר את הסיפור בקצרה ולעניין בצורה אובייקטיבית" מה שלא ממש קרה}.
ואם כבר דיברנו על ריאלטי.. באותו שיעור דיברנו מישהו אמר שאמריקאים מעדיפים נשיא שהם יכולים "לשבת איתו על בירה" (בוש). ובעיקרון, נדמה שהנשיא של ארה"ב צריך להיות מישהו כמו בתוכנית ריאלטי, מישהו שנתחבר אליו. אבל זה קישקוש מוחלט! הנשיא צריך להיות חכם ולהנהיג! לא דביל שלא יודע להרכיב משפט.
יש לי חבר הודי, הוא על כיסא גלגלים. הוא היה עורך סרטים בהודו ויש לו ידע עצום בעולם הקולנוע. והוא די שונא את הוליווד. אתמול הוא נפגש בפעם הראשונה עם מישהו אחר, קנדי, גם על כסא גלגלים. הוא {ההודי} קרא עליו כתבה על טיפוס הרים והוסיף אותו לפייסבוק, ומאז הם דיברו ואתמול נפגשו בפעם הראשונה. הוא {הקנדי} גר ליד האוניברסיטה אז הלכנו אליו לבירה אבל לא היה. שתיהם בכיסא גלגלים בגלל תאונה, ומסתבר שהם די צריכים לשמור על קצב לב מסויים ולאונן ולעשות סמים עוזר להוריד את הקצב לב. אז עישנו קצת מריחואנה {אני פעם ראשונה} והתחלנו לדבר על תוכניות ריאלטי. הקנדי ניסה להבין למה אנשים מתחברים לזה. אני אמרתי שאני מתחבר ל"הישרדות" בגלל הצד האסטרטגי. אחר כך ההודי העלה רעיון לסרט אימה.. רעיון מצמרר האמת, אני חושב לנסות לשכנע אותו לעשות את זה בתור סרט קצר. נראה..
אחר כך הלכתי עם ההודי בחזרה ואמרתי שהיום, קולנוע זה המיינסטרים של האומנות. פעם היה את דה וינצ'י, היום יש את טרנטינו. שתיהם מפורסמים כשהם עדיין בחיים. למרות שיש הרבה שהצליחו רק אחרי שהם מתו, כמו ואן גוך. אני לא רוצה להיות ככה. אבל האם זאת הדרך שאני הולך בה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
