לעולם לא אשכח את הרגע הזה. אני עומדת ליד החלון, מעשנת סיגריה, אנה אפנה ברקע. הוא מתקרב אליי, מחבק אותי בבטן, לוחש את המילים ובוכה. אני בוכה יותר. וכואב לי, כמו שכל בגידה יכולה לכאוב. ורע לי, והמועקה הזו, ואני כל כך לבד. לא משנה כמה שעות הוא ישקיע על לגרום לי לסלוח, תמיד אהיה לבד כשאני איתו, תמיד אכעס עליו. והשקט הזה, בלתי נסבל. כואב לי, וכואב לי, וכואב לי, והטלפון דומם מאז שהוא הלך. אף אחד לא שואל, לא מנסה לדבר, במיוחד לא הוא.
זה לא משנה כמה הוא יבכה, כמה אני אבכה, הגיע הזמן להבין שזה הסוף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
