מדי לילה יושב אלוהים על כס מלכותו ואוסף.
אוסף את כל הנשמות של אלו הרדומים לאחר עוד יום בחייהם ומניח אותן לידו. ושומע את סיפוריהן של כולן.
שומע, על היום הראשון בכיתה א` של הילד הקטן, על אשה שנישאה לאהובה, על האלכוהוליסט שנכנס לתכנית גמילה, על התינוק שרק היום נולד, על הזקן שמרגיש מסופק מחייו, על הרופא שאיבד את הפצוע, על הנער הביישן ששוב לא הצליח לדבר עם בחירת ליבו, על הצעיר שהתגייס, על הלוחם שמתגעגע הביתה.
מדי לילה יושב אלוהים על כס מלכותו ומעניק.
מעניק לכל נשמה חלום, שאיתו תוכל הנשמה להעביר את הלילה, חלום שעוטף ברכות או חלום שמבהיל. חלום שנותן תקווה או חלום שמנפיץ. חלום שאיתו כל נשמה מתחילה את יומה החדש על כדור הארץ, שאותו אלוהים כל כך אוהב.
מדי לילה יושב אלוהים על כס מלכותו ומחליט.
מחליט איזו נשמה הוא בוחר להשאיר אצלו, שם למעלה, ולא להאיר לה בוקר חדש. הוא לוקח רק את הטובים ביותר ואת הרעים ביותר. את הטובים שולח למקום אחד, ואת הרעים למקום אחר. הטובים הופכים למלאכים ולמשרתיו של אלוהים, הרעים נהפכים לאסירי-קבע תחת פיקודו.
מדי לילה יושב אלוהים על כס מלכותו ומחזיר.
מחזיר את שאר הנשמות, שלהן הוא עוד לא קבע את גורלן, לגופן, שיתחילו את יומן החדש. הוא ממשיך לצפות עליהן מהמרומים, עם משקפת ענקית, ומחכה ללילה הבא כדי לשבת שוב על כס מלכותו, ולשמוע את סיפוריהן מחדש.
מדי בוקר שוכב אלוהים על מיטתו ובוכה.
בוכה כי נזכר הוא שקיצו של העולם קרוב מתמיד. כי העולם יחדל מלהתקיים בעוד כמה רגעים. ואז, לא יוכל עוד לאסוף מדי לילה את הנשמות שכל כך אהב, לשמוע את סיפוריהן, ולהעניק לכל אחת חלום ייחודי משלה. לא יוכל עוד להחליט, מי ראוי לחיים ומי למוות. מי לגן העדן ומי לגיהנום. מי ראוי להיות מלאך, ומי ראוי להיות מלאך-המוות.
ולא יוכל לעולם להחזיר אותן לבעליהן, כי הם הרסו את כדור הארץ שלו במו ידיהם.
מדי יום ישן אלוהים במיטתו וחולם.
חולם על העולם, ללא בני האדם.
"..וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום
ויצאתי לחפש מעט שלום
ולא היה מלאך ולא היה שלום
הוא מזמן הלך ואני עם החלום..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
