אני מרגישה כמו בלון, שהוציאו ממנו את כל האוויר עכשיו.. כמו שיר עצוב שמתנגן ברגע , שיר ללא מילים..
רק מנגינה, מנגינה עצובה, שקטה, שלאט לאט הולכת ומשתתקת..
ככה החיים מתחילים ברעש, חזק, מוזיקה שמחה..
עד שלפתע..
משהו שמשנה את הלחן, משנה את המילים..
משהו שיכול להוציא את האוויר מכל המפרשים..
זה הורס את הטובים ביותר..
או יותר נכון לוקחת ל-י את הטובים ביותר!
את האנשים האהובים עליי..
האנשים שגידלו אותי..
האנשים שחינכו אותי..
(מוקדש לאישה החזקה ביותר, למודל לחיקוי שלי..)
"...בסיפורים הכי יפים
באגדות הכי טובות
המלכים האמיצים
והנסיכות הכי יפות
ובחיים שלנו פה העשן של הסיגריות
מכסה את הפנים העייפות
את לא יודעת מי אני כי העשן של הסיגריות
מכסה את המילים האחרות..."
השקיעות הכי יפות נגמרות תמיד..
והגיבורים הכי גדולים נופלים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
