זה דבר ידוע ששני מנהלים לא יכולים לנהל ביחד עסק. תמיד צריך מישהו שיהיה בראש והשני תחתיו.
העסק הזה הוא עסק שלי, אני יזמתי אותו, אני הקמתי אותו, אמנם עזרו לי בתהליך ההקמה , בהיבטים הטכניים, הפיזיים (שיפוץ, תשתית וכו') אבל בסופו של דבר, זה העסק שלי, כל עלות הקמתו יצאה מכיסי ללא יוצא מן הכלל, כל מה שהעסק הזה מציע ללקוחותיו הוא פרי עבודתי ומעשה ידיי.
אז איך זה, איך זה שהוא מנסה כל הזמן להכתיב לי מה לעשות, איך ומתי. איך זה שהוא מתווכח איתי בלי סוף כשהוא חושב שמשהו צריך להיעשות אחרת, כשאני מסבירה לו שוב ושוב שזה תהליך העבודה שנוח לי, שכך אני עושה, שההגיון שלי אומר לי אחרת. למה בכלל אני צריכה להתאמץ כל כך לשכנע אותו?
אני פשוט יוצאת מדעתי.
איך בכלל הוא השחיל את עצמו לתוך העסק הזה, הריי החלק שלו אמור היה להסתיים ברגע שהחנות נפתחה. הוא לא אמור היה להמשיך לשבת בחנות, הוא לא אמור היה להתחיל לנסות פתאום גם לעצב, גם אם היה לו עבר בעיצוב מוצרים, הריי זה בכלל לא הרעיון של החנות. הריי הכל מלכתחילה מוצלח ברעיון שלי ואפילו בשם העסק שלי ובכל מה שהוא מכיל, כי הוא בא ממני, כי אני יצרתי את מה שיש שם. הריי הקשבתי לעצמי ולאינטואיציות שלי ולכן התוצאה שהתקבלה.
אני כל הזמן מקבלת תחושה שהוא מקנא בי ומתחרה בי, שהוא מנסה לקחת לי חלק ממשהו שהוא שלי, הטריטוריה שלי.
אני חושבת שזה רעיון גרוע שנעבוד יחד, באותו מקום. אמנם עבדנו יחד בעבר, אבל העבודה עצמה לא היתה משותפת. ברגע שהיינו אז צריכים לעבוד ממש יחד, על משהו משותף, תמיד התכסחנו. למה שהפעם זה יהיה שונה?
שני מנהלים לא יכולים לנהל עסק אחד.
והעסק הזה הוא שלי, לטוב ולרע.
שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
