אוהבת מאד את החיים שלי כפי שהם היום. נראה לי שאני בשיא, באמת בשיא של חיי, מכל הבחינות, גם אישית, גם זוגית, גם הגשמה עצמית, מקצועית. חסר לי רק דבר אחד קטן, ילד משלי. אבל בתקופה האחרונה אני מרגישה יותר ויותר שאני מתקרבת אל המוכנות הנפשית לטפל שוב בעניין הזה, במורסה הכואבת ההיא שהשארתי מאחור עם התפוררות נישואיי. גם הרעיון של חזרה לטיפולי הפריה אינו נראה כבר כל כך מפחיד ומאיים ונוראי. אחרי הכל, מה זה לעומת ילד משלי?
העניינים טובים , טובים. טוב לי בחיים שלי, טוב לי בחנות, טוב עם מזג האויר שנעשה קייצי, כאילו החורף בכלל לא היה כאן (באמת בקושי היה חורף השנה). הכל קרה השנה לטובה.
עוד שבת קייצית מהירה עברה עלינו בחברת הילדים. הקיץ ימלאו שנתיים להיכרותנו וכמה עברנו מאז המפגש הראשון. קשה לי להאמין, גם להתנגדות שהיתה לי לפני כמה שנים להכניס אותם לתוך חיי ולהכנס לחייהם. כאילו מה חשבתי לעצמי שיעשו לי שני הילדים האלו, שהם חלק ממנו?
והיום הם כבר חלק מחיי, חלק משגרת החיים המשותפת, חלק מהבית הזה.
הלכנו איתם היום לשוק האקססוריז בבית כליף ביפו והיה כל כך כיף, מעניין ומשעשע, ואפילו ג'וניור, שחשבתי שישתעמם שם, התעניין והצטרף אליי לשיטוט בין דוכני המעצבים וביחד בחרנו לאחותו סיכת ראש יפה, בזמן שהיא ואביה השתתפו בסדנת אומן.
ועכשיו, אוספת אליי את כל כרטיסי הביקור של המעצבים שמצאו חן בעיניי ביריד , מבקרת באתרים שלהם, לומדת אותם, מתרשמת. ובעיקר חושבת פתאום על חזרה ללימודים, כי ההרצאה של המעצבת שהקימה את "הגילדה" כל כך הרשימה אותי ועוררה בי עניין וחשק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
