והשחקים הם הגבולות...

עליות וירידות ועליות וירידות.

חרדות קיומיות.

וזכרונות. חלקם טובים חלקם פחות.

ומחשבות על התברגנות.

ועל חיים פשוטים.

ועל מסלול המירוצים המטורף הזה שנקרא תל אביב.

ועל מעבר לעיר אחרת, העיר בה גרים ילדיו.

כי אם יהיה צורך, אז בסוף זה יקרה.

וזו לא נראית אופציה כל כך גרועה דוקא.

אולי אפילו טובה, בהתחשב בכך שבשני שלישים מסכום השכירות שלנו היום, אפשר יהיה לחיות ברמת חיים טובה מאד, בבית צעיר בגילו, מרווח ויפה, עם מרפסת או גינה, מעלית וחניה צמודה ושכנים טובים, משפחות צעירות. ואפשר יהיה לצאת לבלות, לקנות בקניון ולעשות מנוי משפחתי למועדון הספורט המקומי. אולי אפילו את העסק אפשר יהיה להעביר?

ובכן, מחשבות. וחלומות. והזיות.

אבל אני אוהבת את החיים בעיר הזו, את החיים הבלתי נדלים, את המירוץ הזה שמתקיים ללא הפסקה.

אני אוהבת את התערוכות שנפתחות חדשות לבקרים, את החנויות ובתי הקפה, את הצעירים ששולטים בעיר הזו.

את הנוף האנושי אני אוהבת. וגם את הנוף האורבני, לפעמים ישן, לפעמים מכוער, אבל מלא נשמה וזכרונות.

את מסלול ההליכה מדיזנגוף סנטר אל נוה צדק , דרך קינג ג'ורג' ואלנבי ונחלת בנימין.

את העובדה שגם בתשע וחצי בערב הרחוב מלא אנשים כאילו אמצע היום. וגם אם אעבור שם מאוחר יותר בלילה הוא עדיין יהיה מלא אנשים.

כנראה ששנתיים של מגורים של ממש בעיר הזו עוד לא ממצים עבורי את החוויה. וכנראה גם שהצורך עדיין אפשרי למימוש מבחינה כלכלית ואישית.

אבל אם יגיע היום, אני אדע שיש לי עוד אופציה.