והשחקים הם הגבולות...

ובשעה חמש וקצת סגרתי מאחורי את דלת החנות ויצאתי לכיוון הבית. בבית השארתי את המחשב הנייד ואת הסיר של האוכל שהבאתי איתי להיום ואחרי שהאכלתי את החתולים, יצאתי לכיוון פלורנטין. בכוונה לא הלכתי דרך רחוב הרצל, אלא מדרך יפו לתוך הרחובות הצדדיים יותר, כי רציתי להרגיש יותר את פנים השכונה על רחובותיה הפחות מוכרים.

ובכל מקום עזובה ולכלוך וארגזי קרטון של סחורה זרוקים ככה סתם בפינות הכביש ועל המדרכה. והרחובות די שוממים, רק כמה עסקים פה ושם מסיימים יום עבודה.

אני מתקדמת הלאה לתוך השכונה, נכנסת לחנות אביזרי אופנה, המוכרת נעימה, עסוקה בשיחה עם לקוחה ובמתן עצה, היא מזכירה לי את ד', אשתו של בן הדודה שלי, פלפלית וחיובית כמוה, שלא כמוני בימים אלו...

אני ממשיכה משם והולכת עד רחוב פלורנטין בואכה שדרות וושינגטון, מסיירת עד קצה השדרה ובחזרה, בדרך איש תיווך אחד שואל אותי אם אני מחפשת דירה להשכרה? "לא אני סתם מגששת קצת" אני עונה בתגובה. "לגשש זה טוב" הוא מגיב בסתמיות, בחוסר אמון מסוים שנשמע בקולו.

אני ממשיכה בפלורנטין עד רחוב ויטל וחוצה אותו, עוברת ליד בית קפה-מסעדה בפלורנטין 10, המקום מפוצץ אנשים ויש שם אוירה תוססת נעימה. אני עוברת לרחוב קורדוברו, שם שקט יותר אבל מדכא לא פחות. בקורדוברו אני נעצרת ללטף חתול ומתיישבת על ספסל. עיניי מתקבעות על שלט נייר שתלתה דיירת על קיר הבניין: "זהירות מציצן פועל ברחוב קורדוברו, חובב דירות קרקע". זה מעורר בי תחושה קשה. אני קמה משם ובמהירות מסתלקת משם לרחוב הרצל. מחליטה לחזור את דרכי אל השכונה הכי יפה דרך רחוב ראשי, מלא אנשים.

עצבות גדולה מתעוררת בי בדרכי הביתה. עצבות תהומית, מלאת יאוש. אני לא רוצה לגור שם, בפלורנטין. זה יורד מהפרק , חד משמעית. זו לא חוכמה להסתובב שם בחברת ר' בשבת אחה"צ או לבד בשישי בבוקר. החוכמה היא לעשות מה שעשיתי עכשיו, לחזור לשכונה לפנות ערב, כאילו אני גרה בה, לפלס את דרכי ברחובות שוממים, מטונפים, מדכאים ומוזנחים, בין חדרי מדרגות חשוכים וניירות זרוקים. ולראות ולהרגיש מהי התחושה שמתעוררת בי.

א נ י  ל א  ר ו צ ה  ל ג ו ר  ש ם .

אני לא אעשה את זה, לא לעצמי, לא לר' ולא לילדיו המסכנים שמטולטלים מפה לשם כמו עציצים אילמים.

אני חוזרת הביתה, אל השכונה הכי יפה. הפעם בוחרת להכנס דרך רחוב לילינבלום. מרגישים הבדל כבר ברחוב הרצל, אחרי חציית דרך יפו צפונה. פתאום נקי, פתאום משתנה הנוף ומשתנה האוכלוסיה.

תרגעי מתוקה, אני אומרת לעצמי; איפה לגור זה עניין של החלטה. שומדבר לא יעשה בכפייה. גם לא חייבים בכלל לעבור, אם כבר מדברים, בטח שלא עד הקיץ הבא. הריי מלכתחילה התכנון היה להשען על החסכונות ולעשות בנתיים הכל כדי להרים את העסק ולגרום שיצליח.

שנינו בלחץ ושנינו נכנסנו לפאניקה. אבל אין צורך. זה באמת לא מוסיף, זה רק מיותר, זה שואב אנרגיות שנחוץ ורצוי להשקיע בעסק. ולהשקיע בעסק אומר להתעסק בענייני העסק וקידומו , לא לחפש לאן לברוח.

כשאני מגיעה הביתה, אני מכינה לעצמי כוס קפה ועולה למרפסת עם המחשב הנייד. רוח נושבת ומזיזה את העצים שסביבי , והשקט, השקט המרגיע והבטוח הזה, עושה לי טוב, גורם לי להרגיש במקום הנכון , גורם לי לרצות להשאר ולשאוף למעלה, לא להפסיק, לשאוף למעלה.

יש פה הכל, בשכונה שלי היפה; יש את השקט ויש את העיר. יש את הים במרחק הליכה, וכל מרכזי הבילוי, התרבות, האומנות והקניות, וכל שרציתי אי פעם נמצא.

יש לי מרפסת ויש לי חצר וארבעה חדרים מרווחים ויפים ושני חתולים. וכל שאני רוצה הוא להשאר.