אז אני אמורה לחפש ערוצים חדשים לפיתוח העסק שלי, אני אמורה לחפש הזדמנויות לעבודה עם חו"ל, או עם חנויות אחרות, אבל אני לא עושה את זה. גם כי אין לי חשק וגם כי אני לא יודעת ממה להתחיל וגם כי נפלה עליי עצלות וגם כי אני מוטרדת, מוטרדת, מוטרדת. והראש שלי לא פנוי להתעסק בדברים האלו.
אני רוצה לעשות משהו ואני מראש מתעייפת ולא בא לי ואין לי אנרגיה להשקיע מאמץ. וכנראה שמרגישים את זה עליי וזה כמו הביצה והתרנגולת - מה בא לפני מה.
מעגל קסמים שכזה שאני מתקשה לצאת ממנו. אין מכירות ואני מדוכדכת. אני מדוכדכת ואין מכירות.
החודש כאמור אני בגירעון גדול. בלית ברירה אכלתי סכום נכבד מהחסכונות ההולכים ופוחתים שלי.
ברור לי שאני גרה בתל אביב על זמן שאול ובפרט בנוה צדק.
האפשרות היחידה אם לא נמצא בית במרחק סביר מהחנות, היא לעבור לגור בעיר בה גדלתי וגרתי רוב חיי, גבעתיים, שאמנם היא קרובה לתל אביב אבל פחות יקרה. החיים בה שקטים יותר, פחות סוערים בהרבה, אבל נעימים. יש בה למעשה הכל והיא נקיה יחסית והאוכלוסיה בה טובה. ההתנהלות בה לא תקשה עליי את החיים, בפרט לא מבחינת התניידות ובסופי השבוע לא אהיה תקועה בבית, כי הריי יש רכב.
לא נורא. אם נצליח למצוא דירת קרקע עם יציאה לגינה פרטית או דירה עם מרפסת, לפחות לא ארגיש סגורה בקופסה. שהריי זה מה שהכי שנאתי במגורים בעיר ההיא, האחרת, העיר קשת היום שבה גרתי טרם גירושיי.
בכלל, ההרגשה של הבית במקום שבו אדם גר, תלויה באנשים ובאוירה שהם יוצרים. בית יפה ונעים אני יודעת הריי ליצור לעצמי, גם כשהוא לא בנוה צדק, גם כשהוא מחוץ לתל אביב. ובכלל, מי אמר שרק במקום אחד יכול להיות נעים לגור.
אני נזכרת לאחרונה יותר ויותר בחיי כשכירה. יותר נכון, נזכרת רק בדברים הטובים, בכך שהיתה משכורת נאה שהיתה נכנסת כל חודש לחשבון. היתה אפשרות כלכלית לממן מה שרק רציתי, בגבול הטעם הטוב כמובן כי אף פעם לא השתוללתי הריי. היתה אפשרות להכנס לקניון ולקנות. בגדים, נעליים, קוסמטיקה, כלי בית, לקנות. פריטים מיוחדים, מעוצבים. היתה אפשרות לצאת לבלות והרבה; סרטים, מסעדות, בתי קפה, נופשים.
לא הייתי רוצה לחזור להיות שכירה, הייתי רוצה רק קצת יותר פנאי ואת האפשרות הזו של הבטחון הכלכלי שוב. בטחון מוגבל אמנם, אבל בטחון.
כעצמאית אני חייבת לחשוב קדימה, איך לקדם את העסק הזה, איך לתגבר את המכירות. אני כנראה לא משווקת מספיק, בנוסף למיתון שהוא מן סטטוס קוו אצל כולם.
אני צריכה לעשות יותר כדי לגרות אנשים להכנס ולקנות. לא רק להסתכל ולהחמיא, אלא לקנות.
אני לא רוצה לוותר על החלום הזה, לא רוצה לוותר על ההגשמה העצמית. הריי יש בזה סיפוק עצום, למכור משהו שעשיתי במו ידיי, להרויח עליו כסף, לשלם עם הכסף הזה את המחייה שלי. ואת זה אני רוצה. אבל אני צריכה להתאמץ יותר. אפשר לומר שקצת נרדמתי בשמירה. אפשר לומר שהחגים קצת מקשים עליי עם התרדמה שלהם אבל זו לא סיבה להתקע ולהפסיק לפעול ולאבד את הרוח הזו שנשבה במפרשים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
