והשחקים הם הגבולות...

עדיין תקועה עם הראש עמוק בתוך נושא המגורים.

נפלו כמה החלטות משותפות לשנינו, ר' ואני, האחת מהן היא לרדת מהאפשרות של מגורים בעיר בה גרים ילדים עם גרושתו, משתי סיבות עיקריות - תחבורה מאד לא נוחה ופתיחת פתח לניצול התנאים החדשים ע"י גרושתו. מעניין שלא רק אני חשבתי על הסיבה השניה, אלא גם הוא. זה אומר שיש דברים בגו', מה לעשות.

אני לא אעשה את ההקרבה הזו, כדי לפתוח פתח לצרות, שיכולות רק להשפיע לרעה על החיים שלי. ואני לא אבלה שעתיים ביום בנסיעה, בנוסף ליום העבודה הארוך שלי.

ההחלטה השניה שנפלה היא לרדת מהאפשרות של פלורנטין. זה לא בשבילנו, משום בחינה. עברנו את הגיל, לא מתאים לנו לגור בשכונה מג'וייפת ובשכנות לטיפוסים מוזרים. מה גם, שמחירי הדירות בפלורנטין לא כ"כ נמוכים יחסית לאזורים אחרים בעיר.

נשארנו עם מרכז העיר , שהוא מועדף עליי. וגם הצפון הישן יכול להתאים, אזור הפארק שאהוב על ר'.

יש גם אופציה לחזור לעיר הקטנה בה גדלתי ובה חייתי את רוב חיי, למעט 5 שנות נישואי האחרונות. אבל אני משתעממת רק מהמחשבה על מגורים שם. אמנם מבחינת איכות החיים זה יכול להיות נחמד וגם כלכלי יותר, אבל מבחינת הנפש...

והוא אמר, שחשוב למצוא מקום שארגיש בו טוב, אחרת אני אשקע לו, כך הוא אמר, ובמיוחד עכשיו אסור לי לשקוע, כי יש לי את העסק הזה לקדם הלאה.

והוא צודק.

לוחות המודעות באינטרנט לא מעודדים אותי, להפך. הם משקפים תמונה עגומה למדי של מגורים בינוניים במחירים לא נמוכים. מנוה צדק כבר שכחתי מזמן. אני מכינה את עצמי לעזיבת השכונה.

יש לנו עוד המון זמן עד תום החוזה, כך שאפשר פשוט לחפש לאט לאט ואולי ניפול על מציאה, אבל קיווינו לעזוב לפני תום החוזה. לא שכ"כ בא לי על המעבר הזה, על הבלאגן וכאב הראש והאריזה וכו'. גם אין לי זמן לזה בכלל. אבל כאילו נכנסתי לסוג של אובססיה בעניין.

אני חייבת להסיח את דעתי.