והשחקים הם הגבולות...

איך פתאום מקיץ נעשה כזה חורף בבת אחת. סתו לא היה, אבל נראה לי שעוד יהיה. הריי לא יתכן בארצנו הקטנטונת שמיד יגיע לו חורף רציני בלי הפסקה.

ובאמת שלא אכפת לי הפעם, ואפילו אני די שמחה, שהגיע החורף, או הסתו. העיקר שהקיץ נגמר כי די נמאס לי מהחום והלחות, למרות שקל יותר להתנהל בחוץ, ונעים להסתובב ברגל בשכונה בערב או לשבת בחוץ עם החתולים. אני רוצה קצת קור ואפור.

בשישי סגרתי את החנות מוקדם יותר. בקושי נכנסה נפש חיה לכאן. אמנם היו מעט מכירות אבל זה לא הצדיק את הישיבה כאן עד 5 אחה"צ.

מותר לי קצת לקחת את הזמן לעצמי, להיות בבית.

הבית היה כבר נקי מערב לפני, ר' הביא את הילדים , הכנו ארוחת צהריים/ערב ופרשנו מאוחר יותר למנוחה שלנו. היה לי קצת מצברוח שלילי, עגמומי, מעוצבן.

אבל קמתי למחרת בבוקר וכבר הכל הסתדר, מצב הרוח השתפר. הכנתי את האוכל לארוחת הצהריים עם הוריי שחזרו מחו"ל אותו שבוע והחלטתי לפנק אותם.

היתה ארוחה מוצלחת מאד שקונחה בקפה שחור מבושל עם הל ובסופגניות טריות ורולדת שוקולד.

אחה"צ יצאנו ר' ואנוכי לסיבוב. הילדים העדיפו להשאר בבית ולראות טלויזיה, כך שהיינו אחד על אחד. מה יש, הם ילדים גדולים ומותר גם "להורים" להיות קצת לבד בשבת. עשינו סיבוב רגלי בשכונה במזג האויר שהשתפר. ונגמלה בי החלטה תוך כדי הליכה ברחובות היפים ביותר בעיר: אני את השכונה הזו לא עוזבת. מרגע שנכנסתי, אני לא יוצאת. אם זה אומר להתפשר על גודל הבית - אתפשר. אם זה אומר להתפשר על איכות וסטנדרט - אתפשר. אם זה אומר להמשיך לשלם שכ"ד גבוה - נמצא את הדרך לשלם. אני אוותר על דברים אחרים אבל על זה לא אוותר, כי אין דבר חשוב יותר מהמקום בו אדם גר, מהבית שלי. בבית שלי, בסביבת מגוריי, צריך להיות לי הכי נעים בעולם. כמו שאמר לי ידיד ושכן: "את לא מביאה את הילדים לשומקום, את מביאה אותך. אז עם כל הכבוד לילדים של ר', את צריכה לבחור מקום שמתאים קודם כל לך".

והוא צודק. אני לא חייבת התנצלות על שומדבר לאף אחד. אם אמא שלהם רוצה יותר לעצמה, היא צריכה לקחת בחשבון שאצלנו יהיה להם פחות. וזה אומר - כסף. הכסף שהיא מקבלת אקסטרה ממנו, מזונות אישה שמשום מה היא מקבלת ממנו למרות שההכנסה שלו נפגעה, למרות שהוא משלם גם מזונות גבוהים מאד לילדים, הכסף הזה הוא מה שחסר לנו כדי לאפשר את המשך הנוחיות לילדים. למה שאני אפחית מהנוחיות שלי, אתפשר על מה שחשוב לי? איפה אני כאן בכל הסיפור? שוב קורבן? שוב שמה את עצמי בסוף הרשימה? מקריבה? לא. הפעם לא. גמרנו עם זה. גמרנו.

החלום שלי היה תמיד לגור בשכונה הזו. תמיד רציתי צורת מגורים אלטרנטיבית, לא עוד קופסה שבה אסגור את עצמי. תמיד רציתי משהו מיוחד שכזה. למה שאני זו שאוותר על החלום שלי? אקריב אותו למען מישהו אחר? למה?

אני החלטתי ולא אוותר.

אני בשכונה הזו נשארת לגור.

גם אם אגור בבית פחות חדש, גם אם אגור בבית יותר קטן. אני את השכונה שלי לא עוזבת. אין עוד מקום שישווה לה בעולם מבחינתי.

יותר אני לא מתלבטת. יותר לא אשנה את דעתי.

אני מצאתי את עצמי כאן. זו השכונה שלי. זה המקום היחיד שעושה לי כל כך טוב לנשמה.

שכונה שלי אהובה.