והשחקים הם הגבולות...בלוג של שינוי והגשמה עצמית |
| 6/2010
 לפני 3 שנים
היום לפני 3 שנים הייתי טיפ טיפה אחרי המצב הנפשי הכי נורא שהייתי בו בחיי אי פעם.
היום לפני 3 שנים בדיוק התגרשתי.
היינו ברבנות, לא אשכח את הרגעים שלפני הטקס, כי הטקס עצמו לא כל כך משנה ואני לא כל כך זוכרת, הוא לא היה טראומטי במיוחד.
אבל אני זוכרת את הישיבה על הספסל וההמתנה , ישבתי לידו ודיברנו, כל כך כאב לי הלב עליו, לא על עצמי.
שאלתי אם הוא שלם עם עצמו והוא אמר שכן. אמר שהוא חושב שאולי לא עשינו מספיק, לא בזמן כדי להציל, אבל שלם עם עצמו הוא היה.
בכיתי קצת כשחיכינו שם ובכיתי הרבה כשיצאנו משם ונפרדנו. חיבקתי אותו והתקשיתי להפרד והוא ביקש ממני להרפות. סתם עשיתי את זה קשה יותר.
ההורים שלי בכו גם הם, בפרט אמא שלי, כשהיא נפרדה ממנו וביקשה ממנו שיהיה איתם בקשר. אבא שלי התאמץ מאד לשלוט בעצמו, כל כך רגיש ורגשן.
אוי. אני לא רוצה לחשוב על זה. העיניים עדיין דומעות לי כשאני נזכרת במעמד הזה.
אבל אני יודעת שעשינו את הדבר הנכון, אני יודעת ששנינו נמצאים היום במקום הרבה יותר טוב, אין מה להשוות.
אני מסתכלת על חיי ואני לא מאמינה לעתים למהפך שביצעתי בהם. אילו כוחות נפש צריך היה כדי לעבור את כל זה, כדי לעשות את השינוי שעשיתי.
עדיין כואב לי ואולי גם יכאב עוד שנים או אפילו תמיד , עליו, על הפגיעה בו, על כך שהבטחתי אבל בכל זאת עזבתי אותו.
אבל מצד שני, לא הייתי עוזבת אלמלא נפגעתי ממנו בעצמי, אילו רק היה מתייחס אליי בצורה שציפיתי שיתייחס, באופן שאני צריכה כדי להרגיש שלמה.
ובימים אלו יותר ויותר מתגבר הרצון לילד משלי, גם אם זה כרוך בטיפולי הפרייה, ומן הסתם זה יהיה כרוך. אני יודעת לאן אני הולכת אבל זה לא מפחיד אותי.
כל כך אני רוצה כבר ילד משלי, והפעם בטוחה שאני רוצה את הילד הזה איתו, עם בן זוגי, עם ר' האהוב שלי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
