והשחקים הם הגבולות...

שיהיו לי 3 או 4 ילדים. שיהיה לי בית מלא ועסוק וחי.

אנחנו שנינו פה בשקט שלנו, אמנם זה נחמד ומרגיע ומנחם.

אבל אני מרגישה לעתים פספוס שכזה.

זה עוד לא מאוחר ובקרוב זה כנראה ישתנה.

אבל בנתיים הזמן לא זוחל, אלא להיפך. אני כבר בת 37 והוא כבר בן 44.

שנינו לא ילדים.

אבל מצד שני גם לא מאד מבוגרים.

קצת אילצתי אותו היום להתקשר אל ילדיו ולבדוק מה איתם, אחרי הויכוח הנוסף שהיה לו עם אמא שלהם לגביי הסדרי הראייה בסוכות.

הם היו אמורים להיות אצלנו בחצי השני של החופש , כולל החג השני והשבת שאחריו. היא ניסתה לכפות שהם יהיו אצלנו בחצי החופש הראשון ובחג הראשון, כי היה לה נוח, כי היו לה תוכניות לבילוי (אולי יש לה בנזוג סוף סוף אחרי 4 שנים ארוכות שהיא רק ממררת לנו את החיים ומקנאה בחיים שלנו). הוא נעמד על הרגליים האחוריות אחרי שהבהרתי לו שהוא לא יכול שוב ושוב להתעלם ממני ולהנחית עליי עובדות בשטח, עובדות שהיא מכתיבה. היא לא יכולה לנהל את החיים שלי או שלנו. כמובן שאיתה זה גלש למריבה טלפונית ואחריה אימיילים נזעמים על כמה שלא אכפת לו מהילדים. חתיכת כלבותא.

אז אמרתי לו היום שהוא חייב להתקשר לילדים גם אם הוא עייף מהמריבות. הוא חייב אחרת היא ממלאת להם את הראש בשטויות.

והוא עשה את זה ואמר שאני צודקת. ושמעתי אותו מתלחש משהו עם הבן שלו, משהו על כך שאי אפשר יותר עם מה שהאמא שלו עושה, זה חייב להפסיק.

יהיה טוב , אני מקוה. אי אפשר להכנע למכשפה הזו. זה לא יכול להיות. בכל אימייל שלה היא משרבבת את דמותי (היא תמיד קוראת לי "הבת זוג" ולא בשמי, כאילו אני חסרת שם, סתם דמות זמנית) כאילו עשיתי לה אי פעם משהו מלבד להיות קיימת בחייו ובחיי הילדים. מלבד להיות קיימת בכלל. אני מישהי שהיא היתה רוצה להיות, היא אכולת קנאה וזה ידוע לנו, לשנינו. אבל מה לעשות. שתתמודד. זה מכעיס אותי אמנם שהיא מנסה תמיד לתקוף אותי בעקיפין, ותמיד מכניסה אותי לדברים שלא קשורים (דברים בנוסח "זו עכשיו הבעיה של בת הזוג שלך, לא שלי"). אבל שוין. זה רק אומר לי שהיא אוכלת את עצמה. היא עסוקה בי כאילו אני הבעיה הכי גדולה שלה. שיהיה.

ברור לי שכאשר יהיה לנו ילד משותף העניינים האלו יסלימו שוב. נראה היה שכמה זמן יש רגיעה. עכשיו שוב יש הסלמה ועוד תהיה גדולה יותר. אבל זו הבעיה שלה. שתתמודד גם עם זה.

בנתיים, אני רוצה קצת לנוח ולהנות מהשבת הזו שלי. איתו. לישון עד מאוחר, נקוה שבלי כאבים יותר מדי (הלילה היה סיוט, התעוררתי ולקחתי כדור מרוב הכאבים המשתקים). לקום מחר ולנקות את הבית כמו שרצינו. לצאת קצת, אולי לים, אולי לחדר כושר. לקרוא, לטפח את עצמי טיפה...

ואז להתחיל שבוע חדש של חוהמ"ס, שיעבור מהר אני מקוה כי אין לי המון סבלנות לפריפריאליים שמציפים את החנות שלי בימים אלו...

אבל מצד שני זו הפרנסה שלי.

אני מאד מחכה לסתו שיגיע, לא האמנתי שאגיד זאת, מחכה למזג האויר שיתקרר כבר לכל הרוחות. קצת אויר צלול ונעים. בלי לחות וחום. בגדים ארוכים וקצת סגורים ולשחרר את התלתלים...

להתכונן לעונת החורף הרדומה בחנות ולראות מה הולך לקרות בשנה הבאה.