והשחקים הם הגבולות...

אז אתמול אחרי שסיימנו לקרצף את הבית ואת המרפסת והכל היה נקי ומסודר וריחני, מה שנשאר לעשות הוא להתקלח ולהתלבש ולשבת רעננה על השזלונג עם המחשב הנייד ולגלוש ברשת, להכנס לכל אותם אתרים שאני אוהבת ולקרוא ולהגיב ולכתוב.

ובשלב מסוים פתחתי את האקסל ואת הקובץ הזה שמכיל את הכנסותיי והוצאותיי, בעיקר הוצאותיי.

והתחלתי להגיע למסקנות...

מה זה התחלתי? שוב אותן מסקנות עלו, שבעצם לא אוכל להמשיך כך ואצטרך בקרוב לסגור את העסק.

התחלתי לנסות לחפש מוצא, אולי עבודה חלקית באיזה מקום בשעות הבוקר, שהן חלשות יותר בחנות?

איך זה מתאפשר בכלל - להחזיק חנות, לנסות לבנות עסק עצמאי ותוך כדי לעבוד חצי משרה באיזו סתם עבודה...

אולי כדאי כבר לוותר על הכל. לחזור להיות שכירה, לקבל משכורת. לפחות יהיה ממה לשלם חשבונות וממה לחיות.

איך הגעתי בכלל למצב הזה? אני, שהיו לי חסכונות, שהיו לי חיים נוחים וטובים, שהיה לי כסף לכל מה שרציתי, שהתפנקתי בכיף, שיכולתי להעניק לסביבתי.

היום אני חושבת פעמיים אם לקנות זוג וילונות לחדר השינה.

אני לא יכולה לקנות לילדיו מתנה.

חודשים כבר לא קניתי אף בגד.

עצוב.

בעצם משהו כאן לא הגיוני, כי אני גרה בדירה נחמדה במרכז תל אביב. הריי יש דירות זולות יותר...

לפי המצב הכלכלי, היינו צריכים לצאת מהעיר מזמן. אבל בעצם בחישוב כולל, זה היה עולה לנו יותר, עם רכב והוצאות נסיעה וארנונה מטורפת במקומות מסוימים. איפה ניתן לגור שיעלה יותר זול באמת, אבל באמת?

ואז התחלתי לחפש עבודה במשרה מלאה. ומצאתי דוקא כמה הצעות לא רעות, שנראו לי אפשריות, ואפילו שלחתי קו"ח לשתיים מהן, וניסיתי לדמיין איך זה יהיה. ומה בעצם אעשה עם כל הדברים פה בחנות, איך אפטר מהכל במהירות האפשרית, איפה אשים את הציוד שלי?

וזה עשה לי רע...וכאילו תחושת אין מוצא.

הייתי רוצה שמישהו יגיד לי מה לעשות - האם להמשיך לנסות לבנות או לפרוש ולהמשיך הלאה.

לעתים אני מרגישה כבר כל כך עייפה...

מתאימה לי העצמאות וגם לא מתאימה.

לו רק הייתי מתפרנסת בצניעות, הכל היה מסתדר לי. אבל איכשהו זה לא הולך, אני לא מצליחה, מה שאני לא מנסה.

תמיד חושבת אולי אני לא עושה מספיק. ואז מגיעה למסקנה שמה עוד בעצם אני יכולה לעשות?

הלוואי ואמצא את הפתרון. חוסר הודאות משגע אותי. המצברוח בקנטים.

עוברים פה אנשים בפתח הדלת ואני לא מזמינה להכנס. באלו שנכנסים בכל זאת, עם קרטיב ביד (חוצפה!) אני נועצת מבטים עוינים. שיצאו מפה.

אני רוצה להיות לבד.