אני נזכרת איך לפני שנים, פחדתי לדבר איתו אפילו, פחדתי להשמע טפשה לידו, נרתעתי מהרצינות שלו, מהדבקות שלו בעבודה, מהמקצועיות הרבה שהוא הפגין. הבוקר , כשעוד היינו במיטה אבל כבר התעוררנו, והוא היה מנומנם, זרוע אחת שלו מחבקת אותי והעיניים שלו עוד עצומות, נישקתי את הכתף שלו וצחקתי לעצמי כמעט בקול, זה עשה לי נעים להזכר כמה פחדתי ממנו , מהאיש הזה ששוכב לידי במיטה, ששינה את חייו כדי להיות איתי, שרדף אחריי ודבק בי עד שנעשיתי שלו לחלוטין, והוא שלי.
המחשבות האלו הבוקר עלו בי אחרי שחלמתי חלום שהופיע בו מ' בעלי לשעבר. בחלום היינו ביחד, או שלא, לא היה ברור, אבל באתי לאסוף אותו מאיזה מקום, הייתי אמורה לנהוג ברכב (כידוע, במציאות אני לא נוהגת מבחירה, יש לי פוביית נהיגה) וסידרתי דברים בתא המטען. מ' בחלום כרגיל היה מצוברח, כמו שלרוב היה גם במציאות. חלום מוזר. כנראה חלמתי עליו כי חשבתי עליו קצת לפני השינה, לא זוכרת אפילו במה נזכרתי, טוב שאני כבר לא שם.
לפעמים עדיין בלתי נתפס בעיניי מה שהתחולל בחיי. הדרך שעשיתי, מאז ועד היום. איך ממצב שבו את פוחדת לדבר עם קולגה מסוים, את מגיעה למצב שאת חיה איתו באותו בית ואתם זוג ואת לפרקים עוזרת לו לגדל את ילדיו ואתם חושבים על ילד משותף. איך מתחולל שינוי שכזה? זה בלתי נתפס. הריי היינו קולגות, בקושי היינו מחליפים מילה, פחדתי להתקרב אליו! אבל הוא, מסתבר, שם עליי עין מהיום הראשון שראה אותי, אותו יום שבו התחלתי לעבוד במקום ההוא. הוא היה נשוי עם שני ילדים, הוא גר בעיר ההיא, הוא היה כולו מסור לעבודה ולמשפחה שלו. זה נראה כל כך פשוט וגלוי על פניו, אבל בפנים הכל היה כל כך מסובך ומורכב. איש שאז היה צעיר מגילי היום, אבל נראה כבר גבר של ממש, עם אישה ושני ילדים קטנים. אני דולה מזכרוני עוד ועוד זכרונות ותמונות. וככל שאני נזכרת - כך זה נראה לי יותר בלתי יאמן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
