והשחקים הם הגבולות...

הוי כמה שהיא מקנאה. היא מענישה את עצמה בקינאה שלה. גרושתו כמובן.

היא מתעסקת בלי סוף בחיים שלנו ביחד, בחיים שלו איתי, בחיים שלי איתו. היא חושבת שהיא יכולה להכתיב לי איך או איפה אני אחיה. היא חושבת שאני צריכה לחיות לפי מה שמשרת את המטרות שלה , זה לא אכפת לה ולא מעניין אותה מה הם השיקולים שלי. לדעתה, אני צריכה לחיות לפי הדרך שתהיה הכי נוחה על מנת שהוא יוכל למלא את כל המטלות שהיא מייעדת לו, שיוכל לשרת אותה. כולם צריכים לשרת את האינטרסים שלה ואת הצרכים שלה. זה ברור.

אני עובדת 10-11 שעות ביום בלי הפסקה. לדעתה, זה בסדר גמור שאגור רחוק ממקום העבודה שלי, מהעסק שלי. זה בסדר גמור שאני אקרע את עצמי עוד יותר, גם בנסיעות הלוך חזור בתחבורה ציבורית שכמעט ולא קיימת בכלל למקום שהיא גרה בו, העיקר שלה יהיה נוח יותר, שלילדים שלה יהיה אבא שגר באותה עיר, כדי שהיא תוכל להנחית אותם עליו, כדי שהוא יוכל לעשות במקומה הכל, כמו שהיה פעם, כשהם עוד היו נשואים. לדעתה, אני שם רק כאיזה נדבך, רק כאיזה משהו שהסתפח לחיים שלו, זה לא משנה מי אני, מה אני רוצה, מה אני עושה, זה שיש לי ולו זכות לקיים את חיינו המשותפים. זה ממש לא חשוב, זה לא קיים. אני בסה"כ החברה ה"חדשה" שלו. 3 שנים ומשהו ואני עדיין "חדשה". לו היתה יודעת את ההסטוריה...

החיים שלנו במרכז תל אביב ממש מטרידים את מנוחתה! גורעים שינה מעיניה! היא שוב ושוב חוזרת לעניין הזה, כאילו משהו פה בא על חשבונה. כאילו, אם היינו גרים בחור שהיא גרה בו, היא היתה מקבלת יותר כסף או היה לה יותר נוח ונעים. חתיכת כלבה.

אחח..כמה שקשה לי לעתים, כמה שאני שוקעת ליאוש או פחד או חרדה, אני יודעת שלה קשה הרבה יותר. היא העונש של עצמה. אני העונש שלה. בעצם קיומי אני מענישה אותה. מענישה אותה על מה שהיא גורמת, על ההתעללות שלה בו, על הרוע והקנאה שלה. אני רק צריכה להמשיך לחיות את חיי ולהיות אני.