והשחקים הם הגבולות...

"סתם כי בא לי לשכב על החול החם..."

כמאמר השיר.

אין לי זמן.

אני כל הזמן בתחושה שהחיים טסים לי ואין לי זמן לכלום. לא מספיקה, או שאין לי אנרגיות וכוחות לעשות את כל מה שאני רוצה, ולאחרונה בעיקר אין לי חשק.

"לא לחשוב יותר מדי, להביט בציפורים אולי..."

אני מרגישה מאד ירודה לאחרונה, במצב הרוח, באנרגיות, בכוחות הפיזיים והנפשיים. יש לי עליות וירידות חדות. יום אחד אני שפוכה, למחרת אני מלאת מרץ. הקוטביות הזו לא טובה לי, היא משגעת אותי, אני אוהבת יציבות. ואין שום יציבות במקום שאני נמצאת בו כרגע, כי העסק בחוסר יציבותו משפיע על כל החיים שלי, על כל מימד בהם, הוא שולט ממש, דומיננטי וכופה את עצמו. אני מנסה לשים אותו רגע בצד ולהתרגל לעובדה שככה אני חיה כרגע, שאין כסף, שחיים ממה שיש, שכל עוד יש ממה לשלם את החשבונות אז לא נורא שאין עודף, הריי כולם פה כמעט חיים ככה. ברוכה הבאה למועדון.

אני מרגישה לאחרונה חוסרת תוחלת בחיי. אז מה, אני חיה בשביל לקיים עסק? אני חיה כדי להרויח מספיק כסף רק כדי שאוכל להמשיך לחיות? איך מתקדמים מכאן? מה הלאה? איזו תחושה של חוסר תכלית השתלטה עליי השבוע, שזה נורא.

"זה קצת גדול עליי, חיים מסודרים מדי..."

יש לי יום חופש אחד בשבוע - שבת. 6 ימים אני עובדת. יום אחד קצת קצר יותר. השבת עוברת מאד מאד מהר. זה בסך הכל יום אחד הריי.

"אין לי זמן..."

כשאני יוצאת בבוקר מהבית אני מתקנאה באנשים שאני רואה בבתי הקפה שמסביב, להם יש זמן לשבת בבית קפה לשתות כוס קפה, לקשקש על הא ועל דא עם מישהו שיושב איתם. יש להם זמן להסתובב בחנויות, לעשות קניות. אני גרה באמת בצנטרום של הפיילה וכל זה מקיף אותי, בתי הקפה, החנויות, האנשים. ואני כאילו מחוץ לזה, משקיפה ככה מבחוץ. לא באמת חווה את הדברים. לא כפי שהייתי רוצה. והריי כל כך פשוט לחוות אותם, פשוט לשבת חצי שעה בבית קפה ליד הבית, לפני פתיחת החנות...אז למה אני לא מאפשרת לעצמי את האתנחתא?

"אין לך זמן..."

המון זמן כבר לא נפגשתי עם חברה טובה, לשיחת בנות. למה? למה אני לא מאפשרת לעצמי את זה? באמת אין לי זמן?

כל כך הייתי רוצה ילד כבר. כל כך הייתי רוצה שישתפר מצבי הבריאותי ויפסיק לכאוב לי הגוף, שאוכל להתמקד בזה, להכנס לזה.

השנים עוברות וכולן מצטרפות למועדון האמהות. רק אני בחוץ. זו התחושה.

אפילו ס' גרושתו, עם כל מגרעותיה וחסרונותיה לעומתי, אפילו לה יש את היתרון הזה עליי. היא אמא. ואני לא.

זו לא תחרות, אני יודעת, אבל אני רוצה גם. כאילו החיים שלי ב delay מהבחינה הזו. חסרי תוחלת. חסרי תכלית.

האם זו באמת ההגשמה העצמית שאותה חיפשתי? איכשהו היא לא שלמה בעיניי אם אין לי ילד משלי.

אני יושבת בפינת האוכל ליד החלון הענק שמשקיף על אחת השכונות היפות בעיר. הכל שקט. לפעמים קצת קשה לי להאמין שאני כאן. גם אני חוללתי שינוי ענק בחיי. ואיכשהו זה לא מספיק.

אתמול מצאתי בפייסבוק את אחד מאחייני לשעבר, איזה ילד גדול הוא נעשה בשלוש וחצי השנים שעברו מאז הפרידה. שלוש וחצי שנים לא ראיתי אף אחד ממשפחתו של מ', בעלי לשעבר. והנה, בפייסבוק אני מוצאת תמונה של אותו אחיין, עם אבא שלו, גיסי לשעבר, הגיס שהכי אהבתי, שמכולם הכי הצטערתי על כך שאני מתנתקת ממנו בעצם הפרידה. גיס שאהב אותי גם הוא, שתמך בבעלי לשעבר כשנפרדנו, שדיבר עליי רק טובות והצטער מאד על לכתי. אני מסתכלת בפניו היפים שהתבגרו עוד קצת, בעיניים הירוקות המדהימות שמאד אהבתי, ביופי שלו שהערצתי. באמת שאהבתי. באמת. וצער לי שאני מפסידה את כל מה שהיה לי, את המשפחה ההיא שאהבה אותי מאד. צר לי. יש להם עוד ילד לגיס הזה ולאחות בעלי לשעבר , והוא נראה כבר כבן שנתיים וחצי. הם כבר משפחה של ממש, זוג הורים ושני ילדים, ואני נשארתי מאחור. בת 37 ואין לי זמן.