והשחקים הם הגבולות...

אני לבד בבית, מרגישה טוב יחסית, הגרון כואב קצת , כנראה תופעת לוואי נוספת של הטיפול, האף כרגיל יבש וסתום קצת, גם זו תופעת לוואי של הטיפול.

אני מחכה שהוא יחזור, ר', מהעבודה. הוא "מאד עסוק היום" , אפילו לא התקשר פעם אחת לשאול מה שלומי, מה איתי. לא חושב עליי היום כנראה. בסוף התקשרתי, אמר שהוא עסוק, הבטיח לחזור אליי עוד מעט, אבל לא קיים.

אתמול היה לנו שוב ויכוח, הוא רק חזר הביתה ועמד ליסוע לבקר את הילדים, כבר חודש שהם לא באים אלינו בגלל המצב שלי והוא רוצה לראות אותם.

ביקשתי רק בקשה קטנה ושלא יתעצבן, אבל אני מבקשת שלא יספר לס' גרושתו הכל על המחלה שלי, שיצנזר, שיספר בקצרה, כי היא שואלת שאלות, אבל אני לא מעוניינת לשתף אותה. היא לא חברה שלי, מעולם לא היתה כשהייתי בריאה , ולא תהיה גם כעת כשאני חולה. היא לא מדורשי שלומי, לא באמת דואגת לי ואני רוצה שישמור על הפרטיות שלי.

הוא כעס. כמובן שישר פתח במתקפה עליי, ישר הכניס גם את הילדים לסיפור, את ההורים שלי, את החברים שלי. למה? למה אני לא יכולה לבקש שישמור על הפרטיות שלי מול האישה הזו? הריי היא הרויחה בזכות את הרגשות השליליים שלי כלפיה! אישה שמלכלכת עליי מאחורי הגב, שרק מקנאה בי ועינה צרה בי, פתאום אכפת לה ממני??? פתאום אני ארצה לשתף אותה בצרות שלי?!

יש לו טענות כלפיי קצב ההתרוממות שלי מהמצב הזה. הוא שוכח שרק חודש עבר מאז האבחנה הראשונית. רק חודש אני בעסק הזה וכל כך הרבה שינויים! אני פשוט המומה overwhelmed מה שנקרא, מוצפת רגשית ומנטלית, איך אני יכולה להקים את עצמי? ולפי מה? לפי פקודה שלו? לפי קצב שהוא יכתיב? למה הוא לא נותן לגיטימציה לאיך שאני מרגישה??? למה הוא לא נותן לי זמן???

אני מרגישה פגועה , עצובה ונבגדת. האיש שחשבתי שיתמוך בי נפשית, שיהיה רך אליי בזמן שאני הכי צריכה אותו רך, מאכזב אותי עמוקות. זה גורם לי לתהות לגביו, לגביי הקשר שלנו. אני מזכירה לעצמי שגם הוא בתוך הבלאגן הזה, גם לו קשה, יש לו המון המון על הראש והכתפיים והוא מתקשה להסתגל, אבל עכשיו הוא נראה לי כל כך קר ומנוכר, מרוחק וזר.