והשחקים הם הגבולות...

מאריה תרזה יושבה בסלון ביתה היפה והחמים. המחשב הנייד על הברכיים. כוס קפה ריקה ליד.

אני מתעוררת לעתים קרובות מוקדם מאד בבוקר, לא יודעת אם זה מתוך כך שאני מוטרדת, או מתרגשת ממשהו, או מצפה למשהו. תמיד יש משהו.

התעוררתי בחמש הבוקר וניסיתי עם דמיון מודרך להרדים את עצמי שוב אבל תוך כדי התחלתי לחשוב על דברים אחרים וזה לא ממש עבד. בקושי הצלחתי  להגיע אל החלק שבו אני מדמיינת את עצמי יושבת מול האגם בבוסטון (תמונה מרגיעה לצורך העניין), כי בפעם האחרונה שישבתי שם, ישב לידי מ' בעלי לשעבר...

בסופו של דבר בחמש וחצי התייאשתי וקמתי מהמיטה. אני יודעת שהשקיעה לתוך מחשבות מטרידות עושה לי עוד יותר לא טוב אז אני מעדיפה כבר לקום.

אני אחרי טיפול כימו חמישי. אתמול אחי שהגיע מארה"ב השבוע לביקור ליווה אותי אל הטיפול. מאוחר יותר נסענו לאכול ארוח"צ במסעדה. ר' הצטרף.

היה מאד נחמד. לקחנו אותו אח"כ לגלריה ביפו שבה קניתי לפני שנים מספר תמונת נוף מקסימה של קו החוף של תל אביב והוא קנה לו את אותה אחת.

אחר כך חזרנו הביתה וחשבתי שאולי פספסתי, שאולי הוא רצה להיות איתי לבד ולדבר, אז שלחתי לו מייל שאני רוצה שנמצא לנו הזדמנות לשבת לבד ולפטפט. לאור המשבר הנפשי שהוא עובר, אני חושבת שזו חובה. אולי לכן התעוררתי בחמש הבוקר. הרגשת הפספוס הזו. הדאגה, המוטרדות.

כאילו חסרות לי סיבות להיות מוטרדת...

היום אני מרגישה טוב ומתכננת יום סידורים בעיר הגדולה. חייבת להשלים איזו הזמנה לחו"ל, רוצה לבקר את חבריי ושכניי לשעבר בחנות, לקפוץ לבקר חברה תכשיטנית בחנות שלה ולהחזיר לה תכשיטים שלה שהיו אצלי בחנות, לבקר אצל שכן שלי לשעבר והמעצב הגרפי שלי. אני מקוה שאספיק הכל.

אמנם אני קרובה עדיין לתל אביב ויש לי הרבה זמן פנוי, אבל מכיוון שמחר-מחרתיים אולי ארגיש לא טוב במיוחד, עדיף לנצל את המומנטום.

אני מרגישה טוב יחסית בימים אלו, נפשית ופיזית. אבל עדיין חסר תוכן לשגרה שלי, עוד לא הצלחתי להביא את עצמי למצב שאני ממלאת לי את היום ועושה דברים בלי כל הזמן "לחכות". כאילו אני מחכה שהכל יגמר ורק אז אתחיל מחדש. אבל זה יקח עוד חודשים רבים ואני לא יכולה להעביר את זמני בהמתנה. לשרוף יום אחרי יום בלי לעשות כמעט דבר. יש מספיק מה לעשות, פשוט צריך חשק...ולא תמיד יש לי עדיין.