והשחקים הם הגבולות...

צודקת גוגו שהעירה בתגובה לפוסט הקודם; מזמן לא עדכנתי. וזה לא בגלל שמשהו לא בסדר (חוץ ממה שלא בסדר) אלא כי עוברים הימים מהר ואפילו די בסבבה ושבוע רודף שבוע, טיפול רודף טיפול, אני עסוקה, לא משעמם לי לרגע, עם שפע של רעיונות והרבה עבודת אינטרנט על האתר, החנות המקוונת, הפייסבוק, כלים שלא היה לי יותר מדי זמן להקדיש להם כשהייתי בחנות (או שפשוט לא היתה לי כבר מוטיבציה...). אני עסוקה ואני מחלימה.

לפני כשבועיים עברתי סריקת סי טי שסיכמה 3 חודשי טיפול, 3 קורסי כימותרפיה שבכל אחד מהם 3 טיפולים, כלומר 9 סה"כ. בנתיים עברתי גם עוד שני טיפולים נוספים. התוצאות של הסריקה טובות, הן מראות שיפור בהחלט, חלק מהגרורות נעלמו, חלק קטנו, הכבד התנקה, עוד יש שני מוקדים בעצמות ללא שינוי, אני בדרך הנכונה.

זה יקח עוד חודשים אני יודעת. אולי אפילו עוד חצי שנה. אבל אני אעבור את זה. וכשאסיים עם זה אני אסע לארה"ב, לבקר את אחותי ואת אחי והאחיינים המתוקים שלי. אם ר' יצטרף אליי אני מקוה שנוכל ליסוע לניו יורק לבקר את הוריו, שאותם לא ראה 15 שנה ואני מעולם לא פגשתי.

ובנתיים החתולה בחצר המליטה לפני 5 שבועות 4 גורים מקסימים ומדהימים. אני דואגת להם כמו ילדים קטנים שלי, תינוקות שלי שמעולם לא היו ולא יהיו לי עוד. והם מביאים לי המון שמחה ומתיקות בלב.

כל היתר פלוס מינוס על מי מנוחות. כספית הסתדרתי עם כל הקיצבאות השונות והמענק מהביטוח, ברוך השם, לפחות זה ירד לי מהראש ואשכרה כשאני בסכנת מוות דוקא התחלתי לחיות...

צחוק הגורל.

אנחנו צריכים כמעט למות כדי שנזכר לחיות...

עובר הזמן והילדים של ר' גדלים כל כך מהר. הנה ג'וניור עוד כמה חודשים מתגייס לצבא והקטנה כבר אוטוטו בת 14 ועוד שניה אנחנו סוגרים 4 שנות היכרות בינינו, ביני ובין ילדיו. יחסים שמאז שחליתי משהו בהם פתאום נפתח, נפרץ הסכר והמים זורמים. לפחות מבחינתי. משהו השתנה בי לטובה.

מדי פעם הבלחות של קנאה וטירוף מצד ס' גרושתו, שנאבקת עדיין, כבר כמעט 4 שנים, באותם עניינים שגם אז הציקו לה, המקום שלה אצל הילדים, הפחד שמישהו יקח את מקומה, הרצון להפטר מהילדים בו זמנית וההיזכרות, כשהיא לבד עם עצמה, שבעצם אין לה אף אחד מלבדם. הפחד שלה ממני, חוסר הבטחון שלה, הקנאה שלה כלפיי, הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, גם כשלשכן(ה) יש סרטן. יש דברים שלעולם כנראה לא ישתנו. אז לומדים להשלים איתם.

זהו בעצם , בגדול, העדכון שלי.

כן, זה לא שמשהו לא בסדר, חוץ ממה שלא בסדר...אלא כי עוברים הימים מהר ואפילו בסבבה...