והשחקים הם הגבולות...

שלושה חודשים נוספים כמעט עברו ואני אוטוטו עוברת סריקת CT נוספת. אני יודעת שהתוצאות תהיינה טובות כי בדיקת הדם של הסמנים הסרטניים היתה טובה ולמעשה הרופאה אמרה שהערכים כמעט תקינים לגמריי.

למה כמעט. למה לא לגמריי.

הטיפולים נעשים לי קשים נפשית יותר ויותר משבוע לשבוע. כשמגיע יום שלישי אני אשכרה בחצי אבל, מרגישה מתה מבפנים, מרגישה את החרדה מפעפעת בי. שוב אינפוזיה. שוב התחושה הנוראית הזו של החולשה בראש ובגוף. הרצון להעלם משם, לברוח משם כמה שיותר מהר, לצאת החוצה. הרצון לישון את זה, לא להרגיש, לא להיות שם. כמעט בכל טיפול אני בוכה. בוכה על עצמי, על החיים שלי, על הגזירה הזו שנפלה עליי, על המכה הזו שתלווה אותי תמיד כי מסרטן שד גרורתי לא מחלימים בעצם, הוא תמיד נשאר שם, גם אם את תחת טיפול משמר, שמאריך חיים.

בשלב הזה כל מה שאני רוצה הוא לסיים עם הכימותרפיה. לסיים עם השגרה הזו של התייצבות שבועית בבית החולים לקבלת טיפול, אחריה תמיד יש כמה ימי חולשה , חוסר תאבון ובחילה. מצברוח ירוד. אני רוצה שיצמח לי שיער , לא רק פלומה כמו שצמחה לי, אלא השיער הבריא היפה שתמיד היה לי. אני רוצה אותו מתולתל וארוך ועשיר וריחני. אני רוצה שיתמלאו הגבות שלי שתמיד היו מעוצבות ויפות, שירפאו הציפורניים שלי, שתפסיק חולשת הגוף והנפש, הבחילה. אני רוצה את הכח שלי בחזרה.

ביום שני אני נפגשת עם פסיכולוגית במרכז הסרטן בבית החולים. אולי אוכל להעזר בה כדי לחזק את הנפש שלי שנחלשה לאחרונה.

ובשגרה אני מנסה גם לחיות, לעשות דברים שעושים אנשים נורמליים, מתנחמת בשופינג שסוף סוף יש לי כסף עבורו , פה ושם פוגשת אנשים, משפחה, חברים. קצת עובדת פה ושם על תכשיטים. מפנקת את עצמי בכל מיני דברים, אם בארוחה בחוץ או בקניה שווה. קוראת ספרים, רואה טלויזיה, רואה סרטים. מחזיקה על הברכיים את אחד מהחתולים, שמתפנק עליי ונותן לי ללטף אותו עד בלי די ומסתכל עליי בעיניים ירקרקות מלוכסנות ובוטחות.

אוטוטו מסיים ג'וניור תיכון, למעשה בשבוע הבא יש מסיבת סיום שלו ובסוף השבוע יש מסיבה של הקטנה, ואני לא יודעת אם אני מוזמנת. הקטנה אמרה שמצידה בוודאי שהיא רוצה שאהיה שם, אבל היא לא יודעת מה אמא אומרת. מבחינתה של ס' אני כמובן לא רצויה שם, אבל היא לא מחליטה. עדיין, גם אם היא לא, עדיין היא נותנת לילדים תחושה שזה לא בסדר מבחינתה אם אהיה שם, למרות שאני דמות בחייהם, ר' ואני כבר ארבע שנים יחד (רשמית) , אני טובה אל הילדים האלו ואוהבת אותם והם אותי. אבל בגלל ס' הם מרגישים לא נוח כשאני שם, כי הם יודעים שהיא לא מרגישה בנוח. וחוסר הנוחות שלהם, גורם גם לי שלא להרגיש בנוח, בשבילם, לא בשבילה. עליה אני מצפצפת, סורי. דיברתי על כך עם ר', הוא הבין אותי, את התחושה שלי, אמרתי לו שאני רוצה להיות שם בשביל הילדים, אבל זה תלוי בהם. הוא הבטיח לברר את העניין איתם. היא עצמה יכולה לקפוץ. היא צריכה באיזשהו שלב להתרגל לעובדה שאני אהיה שם באירועים בעלי משמעות עבור הילדים ועבורו. הוא אביהם. אני בת זוגו. אני לא סתם "החברה שלו" כמו שהיא מכנה אותי בכל הזדמנות שיש לה. זה סוג של זלזול מצידה, לקרוא לי בפניו "החברה שלך". היא בעצם לא מכירה עד הסוף בכך שאני האישה שלו ואני כאן כדי להשאר. האימיילים שלה נוטפי קנאה כלפיי. היא משרבבת את שמי לכל עניין גם אם אני לא קשורה אליו, רק כדי לבטא החוצה את הקנאה והשנאה שלה כלפיי, כאילו מה אני עושה לה!? אני פשוט קיימת. אני איתו וטוב לו איתי. אני כל מה שהיא לא. זה מה שאני עושה לה כנראה.

יש לי סרטן שד גרורתי, מחלה כרונית שלא נפטרים ממנה לעולם, ועדיין, אני מושא לקנאה.