עבר עליי שבוע מגניב וכיפי, אפילו עשרה ימים כיפיים.
התנתקתי מהטיפול, העמסתי את השבוע שלי בפעילות ומפגשים ועיסוקים והיה פשוט מרענן וכיפי.
ומחר שוב טיפול ואני מנסה לשלוט במצב רוחי ולא לתת לו להתדרדר, אלא לשמור אותו יציב כפי שהיה במרבית השבוע.
מתעסקת עדיין במה שכיף ומה שבא לי.
עדיין עושה קניות אם כי נראה שאני מצליחה קצת להשתלט על עצמי.
עובדת ויוצרת בסטודיו. פה ושם ישנן הזמנות.
מתכננת פרויקטים משותפים עם חברים.
יוצאת אל הדואר לשלוח חבילה או לאסוף חבילה. מקבלת הפתעות בדואר. הפתעות צפויות למעשה, הכל דברים שהזמנתי.
מבררת על לימודים, על חוגים, מזמינה את עצמי לבית קפה, לארוחה בחוץ. מסתובבת בעיר.
הכל עניין של גישה אני אומרת לעצמי. כי עובדה שכאשר אני רוצה אני יכולה, ופתאום יש טעם לחיות ויש עניין ועיסוקים ותכנונים לעתיד.
ועכשיו הנסיעה הזו לארה"ב שהולכת ומתממשת, ולמעשה היא כבר ממש בת קיימא כי הרופאה חתמה על טופס הביטוח ואישרה לי ליסוע וזה אומר שמצבי טוב, שאני יכולה ולא יקרה כלום אם אסע, להפך. אני אתרענן ואהנה.
וההתעקשות שלי לשלם על ר' כדי שיוכל לבוא איתי. כי בלעדיו הכיף שלי לא יהיה שלם.
והסי טי שהולך ומתקרב שוב. אני רוצה לעשות אותו לפני הנסיעה כדי שתהיינה לי תוצאות כשאחזור, תוצאות שאוכל לשבת ולהתייעץ לגביהן עם הרופאה ולהחליט על המשך טיפול. ואני משתדלת לעצור את עצמי מלדמיין איך היא אומרת לי שהיא חושבת שאפשר להפסיק את הכימו ולנסות לעבור לטיפול אנטי הורמונלי לתקופה הבאה. אני משתדלת לא לשקוע לתוך הפנטזיה הזו כדי שלא אתאכזב.
אבל בתוכי מתפללת, מתפללת לאלוהים , כמו ילדה קטנה, כמו פעם, תעשה בבקשה שיפסיקו את הכימו. תעשה בבקשה שאני אוכל לחזור לחיים הנורמליים, שהשיער יצמח לי, שהנפיחות בגוף תרד, שהציפורניים תרפאנה. בבקשה תעשה!
זה הולך ומתקרב. אני סופרת טיפול אחרי טיפול. נשארו עוד שניים עד הנסיעה. עד הסיטי.
עם כל טיפול שאני מקבלת אני הולכת ומתקרבת אל האפשרות של הפסקת הכימו.
אז צריך לראות את זה באור חיובי, את זה ששוב כמעט הגיע יום שלישי.
ואני באה מחר בגישה אחרת, אני באה בגישה אחרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
