והשחקים הם הגבולות...

אני לא מרגישה כל כך טוב. יום אחרי טיפול, בערב, זה תמיד מגיע. תחושת החולי, החולשה, הבחילה הקלה.

בנוסף, הקטנה של ר' אצלנו, והוא הביא אותה לחופשת סוכות למרות שהיא מקוררת ועלולה להדביק אותי. כאילו הביקור הזה לא יכל לחכות לשבוע הבא. לאמא שלה היה דחוף להפטר ממנה כנראה. הוא טען שלא שם לב. איך לא שמת לב? שאלתי . הריי כל האף שלה אדום והיא מתעטשת. ולא יתכן ששני מבוגרים לא שמו לב שהילדה חולה! זה חוסר אחריות, אמרתי לו, להביא אותה אלינו בידיעה שאני יום אחרי כימו עם מערכת חיסונית מעורערת ורק לפני שבועיים-שלושה הייתי בעצמי נורא חולה! תסביר לס', אמרתי לו, שעם כל הכבוד, היא לא יכולה לשלוח אלינו הביתה ילדה חולה בזמן שאני אחרי כימו ולסכן אותי. זה פשוט זלזול בבריאות שלי! וזה נורא מכעיס!

אז אני מתיישבת לכתוב, לעדכן כאן מה קרה לאחרונה, כי הרבה זמן עבר ויש אנשים שדואגים כי נעלמתי. והאמת היא שההיעלמות שלי היא פשוט זרימה עם שגרת החיים שלי היום, שגרה של טיפול כל שבועיים ואחר כך התאוששות ואחריה חיים די רגילים ועיסוקים שונים וחוזר חלילה.

למעט השבועיים האחרונים, שבהם היינו ר' ואנוכי בארה"ב, בביקור משפחתי וחופשה לצורך מילוי מצברים.

היה נפלא, פשוט נפלא, וממלא ומחדש כוחות, המון כיף וטיולים וביקורים במקומות יפים, קניות וארוחות במסעדות ובילוי עם המשפחה. וגם ביקור אחד בניו יורק, אצל ההורים שלו, שלא ראה אותם כבר כמעט 19 שנה מאז שנולד בנו הבכור.

ובנתיים לפני כמה שבועות ג'וניור התגייס לצבא, כבר לא ילד, אלא בחור צעיר. הוא התקבל ליחידה מובחרת והלב שלנו מלא גאווה.

ביום הגיוס שלו לא הייתי, נדמה לי שלא הרגשתי טוב והריי אמא שלו גם הביעה מורת רוח בקיץ האחרון מכך שאני מגיעה לאירועים של הילדים, אז ויתרתי, לא בגללה, אלא בגללו, כדי לא להביך אותו ולגרום לו להרגשה לא נוחה. גם בטקס סיום הטירונות לא הייתי, למרות שהוזמנתי, כי פשוט חליתי והרגשתי רע. אבל כבר אני אומרת: באירועים עתידיים , אמא שלו - יכולה לקפוץ לי.

חזרנו מחו"ל ישר לזרועות הכימותרפיה וכמובן שחטפתי התקף חרדה בטיפול, לא מבינה למה זה חייב להיות כל כך קשה. אני חייבת להבין למה זה קורה לי כל פעם מחדש ואני פוחדת לגעת בזה, ללכת לדבר עם מישהו, פסיכולוג אולי? כאילו אני פוחדת לחטט בפצע הכואב הזה. אבל תחושת החולי הנוראית שתוקפת אותי כשאני בטיפול היא בלתי נסבלת ומתישה כל כך. כל המטופלים האחרים יושבים בשקט ומעבירים זמן, רק אני בוכה. למה? בוכה עד שמתעייפת ונרדמת בחוסר אונים. שיעבור כבר הזמן. שיגמר הטיפול.

בפגישה עם הרופאה החדשה שלי נאמר לי שבנתיים עוד חודש נמשיך כימו כרגיל ובביקורת הבאה יוחלט אם להעביר אותי לטיפול אנטי הורמונלי במקום כימו. זה קצת מעודד, יש סיכוי שיהיה תאריך סיום לחרא הזה. ואלוהים, הלוואי שזה יהיה תאריך סיום סופי, שזה לא יחזור על עצמו, שהטיפול המשמר יפעל ולא יחזרו הגרורות המחורבנות האלו.

אנשים אומרים לי שאני נראית נהדר. שהשיער שצמח יפה (זה עדיין לא ממש "השיער שלי", למרות שהתמלא והתארך בנתיים קצת), שמתאים לי קצר, שאני נראית נפלא. אני מרגישה נפוחה כמו בלון, אני יודעת ששמנתי, אלו לא רק הסטרואידים שמנפחים אותי והיום כבר התחלתי לשמור דיאטה. אני רוצה את השיער הארוך שהיה לי והציפורניים הארוכות המטופחות, את הגבות המלאות והריסים הארוכים הצפופים. אני רוצה את הגוף החטוב המהודק של פעם. אבל אם זה המחיר שאני צריכה לשלם כדי להיות בריאה לגמריי אז בסדר, אני מוותרת על הכל. רק תן לי לסיים את הכימו הזה ולשכוח ממנו.

בקרוב אני מתחילה שוב ללמוד, הפעם שיבוץ אבני חן וצורפות מתקדמת. שלוש פעמים בשבוע אני אפקוד את בית הספר שבו למדתי בעבר, במשך שמונה חודשים. את הלימודים ביטוח לאומי מממן לי וגם את הכלים, החומרים והנסיעות. לא רע בכלל. אני תמיד אומרת שלפחות המחלה הארורה הזו, גזירת המוות הזו שקיבלתי, באה עם הטבות.