ביום ראשון, כשאני בדרכי אל הלימודים, פגשתי במסוף האוטובוסים את חמותי לשעבר, אמו של מ'.
אחרי 4 שנים וחצי שלא התראינו, וכל השינוי החיצוני שחל בי, היא בהתחלה לא זיהתה אותי כשפניתי אליה. כשהצלחתי לשכנע אותה שזו אכן אני, היא התחילה לבכות ואני בכיתי בגללה. התחבקנו והתנשקנו ובכינו אחת על כתף השניה. היא אמרה לי כמה שהיא אהבה אותי וכמה שהצטערה על הגירושים. אמרתי לה שגם אני אהבתי ואוהבת אותה ואת כל המשפחה והגירושים לא היו קשורים למשפחה, אלא רק ליחסים שביני לבין בנה. אמרתי לה שכבר שנים אני רוצה לומר לה כמה שאני מצטערת על איך שהכל נגדע, בלי שנפרדתי ממנה ומכולם, כי הייתי במצב נפשי כל כך קשה. התנצלתי עמוקות ואמרתי לה כמה שאני שמחה שקיבלתי הזדמנות לומר לה את הדברים האלו שמעיקים עליי כבר שנים.
מסתבר שמ' התחתן בשנים, הוא גר בקיבוץ בדרום ונולדו לו שתי בנות. בעיית הפריון, כפי שכבר הבנתי לפני זמן רב, לא היתה בעיה אצלו, אלא אצלי.
למרות הצביטה בלב, שמחתי לשמוע שיש לו ילדים היום, כי הריי זה מה שהוא הכי רצה בעולם, להיות אבא. אמרתי לאמא שלו שתשמח על המקום שהוא נמצא בו כי הריי זה מה שהוא רצה, ואיתי זה לא קרה. עם כל הצער שבדבר ואני יודעת שהיא הצטערה כי אהבה אותי כמו בת, הכל קרה לטובה.
סיפרתי לה שגם אני בזוגיות חדשה, שאני גרה בגבעתיים לא רחוק מהוריי. סיפרתי לה גם על המחלה שלי והיא עוד יותר בכתה. הסברתי לה שאני בסדר, שאני מחלימה. שאלתי על כולם, על בעלה, על גיסותיי לשעבר וביקשתי שתמסור ד"ש חמה לכולם. היא הבטיחה שתמסור.
המפגש הזה הפך לי את היום, כל אותו יום הייתי כל כך עצובה. הריי איבדתי סוג של משפחה. אבל הכל לטובה. אני קיבלתי את מה שרציתי והוא את שלו.
השבוע נסגר מעגל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
