והשחקים הם הגבולות...

תמיד בחורף כשיורד הגשם אני מתגעגעת אל תל אביב.

למרות שכל שבוע אני בעיר ואפילו כמה פעמים בשבוע לעתים, אני מתגעגעת אל העיר שלי שבה גרתי בשנים האחרונות וכל כך הרגשתי שייכת.

בערבי חורף גשומים אני תמיד מתגעגעת במיוחד אל פלורנטין, למרות שלא גרתי ספציפית בשכונה, אבל אהבתי תמיד לסייר את רחובותיה. אהבתי אותה על צבעוניותה, על עליבותה, על היחודיות שבה. תמיד דמיינתי איך זה לגור בה. הייתי רוצה פעם אחת לחוות אותה באמת. משהו בי, כנראה נפש האמן שבי, נמשך אליה.

אני מתגעגעת אל נווה צדק אהובתי, אל הרחובות המיוחדים, הסמטאות השקטות, הבתים הבלתי אחידים, אף בית לא דומה לשני. אני מתגעגעת אל בתי הקפה, אל החיים בלי הפסקה, אל ההתרחשות. אני מתגעגעת אל המרפסות הצבעוניות.

תל אביב שלי אהובתי, אני מתגעגעת לגור בך, למרות שלא תמיד היה נוח, לא תמיד מצאתי בך את השלווה והשקט. אני מתגעגעת להשתייך אליך, אהובה.

אני מתגעגעת אל כל המקומות שהיו במרחק הליכה מהבית, אל רחובות תל אביביים יפים ומיוחדים, אל חוף הים שתמיד היה כל כך קרוב והשנה, גם בגלל המרחק אבל בעיקר בגלל הנסיבות, לא ביקרתי בו אפילו לא פעם אחת.

תל אביב שלי המחבקת, תל אביב שלי המבודדת, לעתים מנוכרת ואכזרית. לא נותנת מנוחה.