והשחקים הם הגבולות...

דכדכת קלה.

תוצאות ה CT הרבעוני שלי לא משהו; יש נגעים קטנטנים חדשים בכבד. מספר רב. ככה כתוב.היתה לי הרגשה שזה מה שיהיה, כי ה"ניסוי" הזה של טיפול פעם בארבעה שבועות הוא לא ממש מקובל וגם פרופ' מסוים שאיתו התייעצתי התייחס לנושא המינון של התרופה ומסתבר שהמינון נמוך.

היום דיברתי עם הרופאה האונקולוגית והיא אמרה שנחזור בשלב הזה לטיפול פעם בשלושה שבועות ואחרי כמה דקות טילפנה שוב ואמרה שהיא שמה לב עכשיו (רק עכשיו!??) שהמינון שאני מקבלת נמוך מהמקובל ולכן היא גם תעלה את המינון. יופי טופי. ואז אחרי טיפול אני אהיה עוד יותר גמורה וגם לעתים קרובות יותר עכשיו. שיגעון ואו.

כולם ניסו לשכנע אותי שאשלים עם המחלה שלי ועם הצורך בטיפול כמרכיבים כרוניים בחיי, כאלו שלא הולכים להעלם מתישהו. ודוקא שניסיתי להשלים וללכת נגד עצמי בקטע הזה, כדי שאולי יהיה לי יותר קל להתמודד נפשית עם הטיפולים, דוקא עכשיו המחלה התעוררה לה שוב, מרימה ראשים קטנטנים, מספר רב שלהם.

התחושה שלי היא שכאשר לא השלמתי, סירבתי לקבל את המחלה ככרונית והאמנתי שהיא עוד תעלם לגמרי, דוקא אז התגובה של הגוף היתה טובה יותר. הממצאים החלו להעלם עד שהגעתי למצב של רמיסיה, בערך.

אני מתכוונת להמשיך להלחם ולהאמין בכל לבי שהמחלה הזו תעזוב אותי מתישהו , בשלב מסוים אני ארפא ממנה לגמרי, אני אהיה הנס הרפואי, מתישהו אני אהיה שוב בריאה לגמריי, אני לא מתכוונת לוותר. אני חייבת להמשיך להאמין.

אחותי סיפרה לי על הספר של ד"ר ברני סיגל, "אהבה רפואה וניסים". אמרה לי שבדיוק דיברה עליי עם אח שלנו בהקשר אל הספר. אסור לקחת מהחולה את האמונה והתקווה להרפא לגמריי. ודוקא האמונה שמתישהו המחלה תעלם וארפא לגמריי - דוקא היא זו שחיונית כדי להחלים.

אני רוצה לקרוא את הספר הזה. מסמנת לעצמי ברשימת המטלות.

אני מרגישה שאני צריכה עזרה, צריכה טיפול כלשהו, צריכה הדרכה, כדי לתקן את חיי. אני נלחמת אבל חסרים לי כלים. אני משתדלת, אני עושה הרבה דברים שטובים לי, אבל זה לא מספיק. בתוכי אני מרגישה מקולקלת. לא בגלל שחליתי ולכן אני מקולקלת; זו לא אשמתי שחליתי וזה לא עושה אותי מקולקלת, אבל הדרכים שאני בורחת אליהן כדי לנחם את עצמי, הן הרסניות לעתים. אני רוצה לתקן.

התרגלתי לישון עד מאוחר, אם בעבר הייתי קמה כל בוקר לפחות ב 7, היום אני ישנה עד 10 או אחרי אפילו. קמה מאוחר, שותה קפה אחד או שניים מול המחשב או עם החתולים בחצר, אין לי למה למהר. אני לא עובדת (למעט בשביל הכיף), סיימתי ללמוד, אין לי למה לקום מוקדם, אז אם אני עייפה אני ישנה.

התרגלתי לאכול בלי חשבון למה שאני מכניסה לפה. כן, הנפיחות וההשמנה (לא דרסטית אמנם) הן מהתרופות אבל לא רק. אני פשוט לא עושה חשבון. לא מבשלת כמעט, אוכלת הרבה בחוץ, מנשנשת שטויות. לא שותה מספיק. בנוסף, אני לא מתאמצת לחזור לכושר. עשיתי מנוי יוקרתי למכון כושר ליד הבית ואני ממש לא מנצלת אותו כדי לחזור לאורח חיים בריא וכדי למלא את הזמן ולרזות ולעורר את האנרגיות. סיבוב בקניון מעורר בי יותר אנרגיות. מה שמביא אותנו אל הבריחה ההרסנית הנוספת - קניות. אני עושה שופינג והרבה. לא באלפי שקלים, אבל במאות וכמה פעמים בחודש. קונה דברים שאני חושקת בהם, אני אוהבת דברים יפים, אבל יש לי כבר מלא! מלא סנדלים, חולצות, תכשיטים ותמרוקים. די!!! סתם מבזבזת כסף במקום להשקיע אותו במה שחשוב יותר, למשל בעזרה עצמית, פסיכולוגית, דברים וכלים שיעזרו לי לשפר ולתקן את חיי ולהתחזק.

אני בורחת.

בורחת ממה שקשה, בורחת מהמציאות, בורחת אל הקניות ותחושת ה"היי" שאופפת אותי כשאני בעיצומן. בורחת אל האוכל, אל המתוק והפחמימות. בורחת אל הקפאין. טוב שאני לא מעשנת, בעיקר לא גראס , לא רוצה להתחיל עם זה כי פוחדת שאתמכר.

במקום לעשות משהו יצרני, פרודוקטיבי, מועיל, שימלא אותי ואת חיי בתוכן ובמשמעות.

אז לפעמים אני יושבת ועובדת בסטודיו, יוצרת, מוכרת איזה תכשיט.

לפעמים אני מוכרת באיביי איזה בגד שקניתי בזול ומרויחה עליו כמה גרושים, יותר בשביל ההתעסקות לא בשביל הכסף.

אבל רוב הזמן? אני מסתובבת בחוץ, קונה ומבלה. יושבת בבית קפה זה או אחר. נפגשת פה ושם עם חברים. המפגשים החברתיים עושים לי טוב על הלב. אבל אני מרגישה הרבה פעמים שחיי לא באמת בעלי משמעות מאז שחליתי. כאילו הכל נעשה סביב ההשרדות, המלחמה במחלה, וזה המרכז. ואני לא רוצה לתת לסרטן לנהל את חיי.

מצד שני, אני גם פוחדת להתחייב. למשל לעבודה, או התנדבות. פוחדת. עבודה - בשביל מה? אני מקבלת קצבאות שמאפשרות לי לחיות אחלה. בשביל מה לוותר על החופש האינסופי? בשביל מה להתאמץ? לא יותר טוב להיות פרפר חופשי כמו שתמיד רציתי ולא לדאוג לענייני פרנסה, עבודה, קולגות וכו'? . והתנדבות - זה דורש מחויבות. ולי יש עם זה בעיה.

אז מאיפה מתחילים לחפש עזרה?

מה אני בעצם רוצה?

אולי פסיכולוגית תעזור לי?

חייבים להתחיל ממשהו...אני פשוט יודעת שככה אני לא יכולה להמשיך, כי יש פה משהו לא תקין ולא בריא. משהו שמרגיש לי "בריחתי". אמנם חלק מזה עושה לי טוב, משפר את ההרגשה וכיף לי, אבל חלק מרגיש חולה. חולני.

יש כל כך הרבה דרכים לפנות בהן ואני לא יודעת באיזו לבחור. יש כל כך הרבה ספרי עזרה עצמית, רפא את עצמך, רפא את חייך, קורסים, חוגים, קבוצות תמיכה, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולים אלטרנטיביים, יוגה, התעמלות, ספורט, תזונה נכונה, הבראה, מנוחה, היפנוזה, דמיון מודרך.

לאן? לאן? לאן?אין בוחרים?

אני הולכת לאיבוד.