והשחקים הם הגבולות...

זהו זה. גמרתי החלטה. למרות שעוד התלבטתי עד אתמול בערב, למרות שגם אחרי ששילמתי את דמי ההרשמה לא הייתי סגורה על זה לגמריי. אני הולכת ללמוד לתואר שני. תולדות האומנות, באוניברסיטת תל אביב. אם לא עכשיו - אימתי?

עכשיו צריכה להסדיר את שכר הלימוד, לחפש מלגה לחולי סרטן (יש בכלל?), להערך מבחינה כלכלית (בכל זאת, פחות אלף ומשהו ש"ח לחודש להוצאות המחיה והבזבוזים שלי), לקנות Notebook קומפקטי שאקח איתי ללימודים (מישהו עדיין רושם היום את תוכן ההרצאות בכתב? אני לא מעודכנת...), להכין מערכת שעות ולחכות ליום הראשון. אוי אלוהים, כמה שאני רוצה שיהיה כבר היום הראשון!

היום הלכתי לאוניברסיטה לסדר משהו וגם, האמת, לספוג אוירה. רציתי משהו שישכנע אותי שאני רוצה את זה, שאני צריכה ללכת על זה, שאני עושה את הדבר הנכון. שזה לא סתם אימפולס שאתחרט עליו. ומצאתי את מה שחיפשתי. לעבור שם, בין הבניינים ובתוך חלק מהם, היכן שלמדתי לפני 15 שנה והיכן שלא, ליד הספריה המרכזית, בית התפוצות, אגודת הסטודנטים והמרכז למרשם. לראות מה השתנה ומה נשאר אותו הדבר. לאן העבירו את אוסף וינר ואיך שיפצו את הבניין הישן. לראות את הקפיטריה של גילמן, שכל כך השתנתה והשתדרגה. איזו הרגשה נפלאה. לדעת שאני אהיה חלק מכל זה, בעוד מספר לא רב של חודשים. ולדעת שהפעם זה הולך להיות אחרת, כי אני שהייתי איננה כבר ובמקומה יש את מי שהיום.

אני שהייתי - היתה ילדה צעירה בת 21 כשהתחילה ללמוד. היא ידעה מה היא רוצה ללמוד, אבל לא היה לה מושג באמת מה זה ולאן היא נכנסת. גם לא היה לה שמץ מושג מה תעשה עם זה אחרי זה. היא היתה צעירה ועוד לא מבושלת. היא היתה עם שתי רגליים על הקרקע אבל עדיין מאד אובדת ומחפשת. היא היתה לפעמים קשה, לא גמישה ולא פשרנית והרבה פעמים מצאה את עצמה - לבד. היא היתה לא עשויה, לא אפויה מבחינה חיצונית וגם לא נפשית. היה לה עוד מסע ארוך מאד לפניה. היא דרשה מעצמה המון ולא ויתרה לעצמה. אני שהייתי היתה ואיננה. אולי נשאר הגרעין, אבל כל הקליפות כבר ירדו, התקלפו ואבדו.

אני של היום היא כבר לא מי שפעם. אני של היום, בת כמעט 40, חולת סרטן גרורתי שאוהבת לחיות ורוצה לא למות, ולכן ממשיכה לתכנן ולחיות את החיים, כאילו עוד עתיד ארוך לפניה, כי מי בעצם יודע? אני של היום מקוה שתשרוד מספיק כדי שתמצא התרופה שתסלק את החרא הזה לתמיד.

אני של היום מבושלת נפשית וגם חיצונית. אני של היום ממוקדת, יודעת מה אוהבת, יודעת מה היא רוצה. אני של היום חיה את החיים בקצב אחר, מבינה שהאטרף שהיה אז לא היה טוב ולכן היא תוותר לעצמה, תתפשר ותאט כשצריך. אני של היום לא רוצה לטאטא את פני השטח. היא רוצה להתעמק ולדעת, לא לצאת ידי חובה. ולכן היא גם תלך על מסלול לימודים עם תזה. אני של היום מתעניינת באמת, ולא תמשיך רק כי התחילה, אלא תמשיך כי היא רוצה להמשיך.