והשחקים הם הגבולות...

איזה כיף, איזה כיף, איזה כיף!

מתי בשנים האחרונות אמרתי לעצמי באמת איזה כיף?

מעניין שרק החיים עם הלובסטר, הביאו אותי לומר לעצמי, באמת באמת, איזה כיף.

אני הולכת להיות סטודנטית שוב, חוזרת לאוניברסיטת תל אביב, לא לאיזו מכללה קיקיונית (עם כל הכבוד למכללות), לא לסדנה, לא לקורס. סטודנטית מן המניין לתואר שני. הרצאות, תרגילים, ספריה, עבודות, מבחנים. חברים חדשים. מרצים. מחקר. ספרים ומאמרים. קפה בקפיטריה. notebook קטן ושובב. איזה כיף! ממש מתרגשת ושמחה לקראת זה. מקום ללכת אליו כמה פעמים בשבוע, עם מטרה, משהו שצריך לעשות, למלא חובות. משהו לקחת אותו ברצינות. מסגרת. לקום בבוקר, להתרחץ, להתלבש, ליסוע. אח, אלוהים, איזה כיף.

ובין לבין לימודים - חיים! בית, בן זוג, משפחה, חברים, חתולים, מפגשים, בילויים.

לעשות חיים. לייצר, ללמוד, מטרה ותוכן.

טיפולים, מחלה - כבדרך אגב. החיים עצמם חשובים יותר, מעניינים יותר.

אני אהיה בריאה, אני אהיה בריאה, בריאה , בריאה, בריאה.

אתמול בפעם הראשונה הייתי בקבוצת תמיכה ללובסטר. יותר משנה וחצי בתוך המחלה ועכשיו מרגישה שהבשלתי, להתעסק במה שכואב. לפתוח, לפתור, להוציא החוצה. אני מרגישה שאני מחוללת שינוי חיובי בחיים שלי. צעד אחרי צעד. הכל יבוא. זה אפשרי שהכל יהיה טוב.