והשחקים הם הגבולות...

איזה כיף, מה כיף, שו כיף, על מה את מדברת כיף.

המחלה שלי מחמירה.

אחותי נפטרה לפני 3 שבועות (מאותה מחלה).

אני לא מעכלת את האובדן העצום הזה.

אחותי היתה האדם הקרוב ביותר אליי בחיי. יותר מר', יותר מהוריי.

הכל נראה לי נורא תפל, חסר טעם ומשמעות.

לפעמים לא אכפת לי פשוט למות.

עכשיו אני עוברת לטיפול בבית חולים אחר, כנראה שגם יחליפו לי טיפול כי מסתבר שהטיפול הנוכחי שאותו אני מקבלת כבר קרוב לשנתיים (ואו כ"כ הרבה זמן עבר?) כבר לא ממש מזיז לגרורות והן חוגגות להן בכיף בגוף שלי. לכו תדעו מה יתנו לי עכשיו ששוב יפיל אותי לקרשים ובדיוק כשאני עומדת להתחיל את הלימודים. עד שכבר למדתי לתפקד נורמלי עם הטיפולים...

אני מפחדת. אני מפחדת מהתדרדרות במצב, אני מפחדת שוב להרגיש רע, אני מפחדת למות, אני מפחדת מהאפשרות שהכל יגמר, שלא תהיה שליטה, אני הכי מפחדת מהאפשרות שאין באמת ניסים רפואיים. שאני לא אהיה נס רפואי כמו שהאמנתי שאהיה.

אין לי כח לכתוב יותר מזה. רק שתדעו, מי שעוקב, שאני עדיין חיה.

בנתיים.