נדמה שאני חוזרת אל הבלוג כשרע לי.
תמיד רוצה לכתוב את הכאב והפחד.
אבל היום דוקא קצת יותר טוב לי ובכל זאת אני אכתוב, כי הרע נמצא שם, ברקע. נוכח מאד.
הלילות הכי קשים לי, כי בימים אני לרוב עסוקה ומשתדלת להמשיך בחיי, מכוח האנרציה, עושה מה שצריך לעשות, ואז מגיע הערב ואני עייפה נורא ועולות המחשבות וחוזרים הפחדים והעצב הנורא הזה על אחותי שאיננה עוד. אחותי התאומה, אחותי הקרובה אליי יותר מכל אחד אחר, אחותי איננה.
ואז לרוב אני בוכה את הגעגוע והאובדן העצומים ומתנחמת (?) בכך שלפחות היא לא סובלת עוד, כי בחודש האחרון לחייה מאד סבלה ועברה גיהנום.
עכשיו היא בגן עדן. עכשיו היא צופה עלינו מלמעלה ומשגיחה, על הבן שלה ועליי במיוחד. היא יפה ובריאה ושלמה ומחייכת כמו שהיתה בימיה הטובים ביותר.
היא שומרת לי מקום לידה באיזה בית קפה אופנתי. מתישהו נפגש. מתישהו.
אני מתנחמת במי שאיתי, אני מתנחמת במשפחה ובחברים המדהימים שלי ובאהבה הרבה שעוטפת אותי. אני מתנחמת בעשייה וביצירה ובתכשיטים שאני צורפת וממשיכה למכור. אני מתנחמת בנסיעה הקרובה לחו"ל עם החברות ובכך שהלימודים באוניברסיטה מתחילים בקרוב. מתנחמת בבית היפה שאני גרה בו ובגינה המקסימה שאנחנו מטפחים סביבו. אני מתנחמת בהצלחה של ר' בעבודה שלו ובכך שסוף סוף הגיעה נקודת המפנה שאליה שאף בשלוש השנים האחרונות שהוא משקיע בפרויקט שלו. אני מתנחמת בכך שיש עוד טיפולים זמינים למחלה המחורבנת שלי ובכך שאני עוברת למוסד רפואי חדש ואטופל בידי רופאה מצויינת בהשגחה של הפרופסור ההוא, שאני מאד סומכת על דעתו המקצועית.
אני אאסוף את חיי, אני אצא מהמשבר הזה. אני אמשיך הלאה כי החיים ממשיכים ואני עדיין חיה אותם ומקוה לחיות אותם עוד שנים רבות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
