והשחקים הם הגבולות...

לא נגיע לארץ חדשה.

כנראה שלא נגיע באמת, זה המשפט המזעזע שמהדהד לי בראש. פוחדת אפילו לכתוב בפירוש למה אני מתכוונת.

בימים אלו אני לא ממש שמחה. אני גם לא בדיוק עצובה, אולי קצת, אבל בעיקר פוחדת. חוששת לבריאותי ששוב מתדרדרת. שוב החמרה במחלה, הסרטן שלי חוגג, שוב מחליפים תרופה, אני חוזרת לכימו, הפעם בכדורים, נראה איך יסתדר לי עם זה, העיקר שיעשה את העבודה ומהר. שיקנה לי עוד זמן. כמה שיותר זמן אם אפשר, אם נועדתי להמשיך להתקיים על פני האדמה הזו ולא להצטרף אל אחותי כל כך מהר, כי אני עוד לא הספקתי לעשות את כל מה שאני רוצה.

היה פוסט ארוך ויפה ורהוט שכתבתי אתמול והוא נמחק לי לגמרי בטעות. ועכשיו אני מנסה לשחזר, כי בעצם אני כותבת כאן את הזכרונות שלי ויש לי כל כך הרבה דברים שחשוב לי לציין ושעוברים לי בראש, המוח שלי לא מפסיק לעבוד. מאז שאחותי נפטרה כאילו ירד איזה מסך והתבהר לי האופק, כאילו היה איזה מסך עשן או היו עננים ועכשיו בחודשים האחרונים התחלתי להבין המון דברים, לגביי עצמי, לגביי החיים האלו.

אני עמוסה מאד וכל הזמן כאילו במרדף אחרי הזמן או אחרי עצמי או אחרי משהו. תמיד רוצה להספיק משהו, תמיד לא מספיקה בסוף. למה אני מרגישה בעצם שאני במרדף אם שעות אני מול האינטרנט או הטלויזיה? כנראה שזה סדר העדיפויות שלי, שאני עושה בסוף מה שהכי בא לי ולא את כל מה שאני מתכננת לעשות. אני מצד אחד בחדות חושים גדולה, במחשבות שלי, אני כל הזמן חושבת וחושבת, ומצד שני אני בקהות חושים ושוכחת דברים שתכננתי לעשות. למשל, עכשיו בכלל שכחתי שרציתי לעשות איזו עבודה קטנה בסדנה שלי. ושכחתי שיש לי לימודים להשלים...

סדר עדיפויות. מה סדר העדיפויות שלי בימים אלו?

אני עושה המון דברים; אני לומדת, אני עוסקת פה ושם בצורפות, לא יותר מדי ברצינות כי אין לי זמן וראש נקי לזה וכנראה גם חשק לא ממש, וקשה לי לחלק את עצמי בין המוני הדברים. אני מנהלת בית ויש לי זוגיות ומשפחה. אני מבשלת. אני משתתפת באירועים חברתיים, מקיימת קשרים עם אנשים רבים, גולשת מלא באינטרנט, קוראת ספרים, רואה המון טלויזיה (בעיקר סדרות מתח ותכניות דוקו פה ושם), שומעת מוזיקה, משתתפת בחוג בישול בריא, בחוג צ'י קונג ובחוג צילום כתרפיה ודרך להתפתחות אישית. משתתפת בקבוצת תמיכה לנשים צעירות חולות/מחלימות סרטן. מתנדבת בעמותה מסוימת שתומכת בחולי סרטן. מקדישה קצת זמן כל שבוע לאחיין שלי שנשאר יתום מאם לפני 4 חודשים. אני מתמודדת עם מחלה קשה על כל המשתמע מכך - בדיקות, טיפולים, מעקב רפואי, תרופות, בירוקרטיות.

בתוך כל אלו, אני מתקשה לעשות את סדר העדיפויות כדי שאספיק את כל מה שאני רוצה לעשות. הייתי רוצה יותר זמן להקדיש לעיסוק באמנות. לביטוי עצמי. אני מוצאת את עצמי בלחץ מהלימודים; אולי טעיתי כשנרשמתי לתואר שני והייתי צריכה להסתפק בלימודי העשרה? חושבת על שינוי מסלול ממש בימים אלו לפני שיהיה ביזיון ואכשל בבחינות או אמצא את עצמי מבזבזת זמן יקר בסמינרים ותרגילים בסמסטר הבא.

אני עוברת שינוי גדול בחודשים האחרונים. פתאום אכפת לי נורא. אכפת לי מהמדינה הזו, מהחברה, מהאנשים שמסתובבים עם פרצופים באדמה. בפעם הראשונה בחיי באמת אכפת לי ואני מתלבטת למי להצביע בבחירות. אם אין סיכוי אמיתי לפתור את בעיית הבטחון בזמן הקצוב שנשאר לי, אז לפחות שיהיה כאן מישהו שיפעל חברתית, שיוציא את האנשים כאן קצת מהמצוקה שהם נמצאים בה. אני מוטרדת מהכלכלה, מהעוני, מהרעב, ממערכת הבריאות, מהחינוך. אני מרגישה לראשונה בחיי שבאמת אין מעמד ביניים. גם אני הייתי אמורה להיות במעמד הביניים אבל לאחרונה אני מרגישה כזו ענייה, למרות שאני לא באמת ענייה ותודה לאל על מה שיש לי. סה"כ לא חסר לי כלום, חוץ מבריאות. הלוואי והייתי בריאה ועניה. כבר הייתי מסתדרת עם זה איכשהו. קשה לי להסתדר עם זה שאני לא ענייה אבל שאני לא אחיה עוד הרבה שנים ככל הנראה.

המחשבות על המוות. כמעט כל לילה אני מתעוררת בארבע לפנות בוקר בערך. לפעמים נרדמת חזרה. במקרים שלא, אני קמה וגולשת באינטרנט עד שאני מתעייפת שוב וחוזרת לישון נטולת מחשבות. נרדמת לתוך שינה עצובה. כן השינה שלי עצובה, כי יש בה חלומות עצובים או מעיקים. זו לא שינה שמתעוררים ממנה שמחים בבוקר בדרך כלל. אני חושדת שאני שוב בדיכאון ושאולי הגיע הזמן לחפש פסיכיאטר שיעלה לי קצת את המינון של כדורי השמחה. מצד אחד אני רוצה להתגבר על התקופה הזו בכוחות עצמי אבל מצד שני - למה לסבול? אני שואלת, הריי גם ככה אולי לא נשאר לי המון זמן...

ובגלל זה גם המחשבות על כך שאולי טעיתי שבחרתי בתואר שני; בשביל מה כל המאמץ הזה אם אני לא אחיה מספיק כדי לקטוף את הפירות? בשביל מה להוסיף לחץ ועומס, אם בתקופה הזו הכי חשוב שאהנה מהחיים וממה שאני עושה?

וכך עובר לו שבוע אחרי שבוע וכבר חודשיים עברו מאז שכתבתי לאחרונה. בנתיים קברתי כמה חברות למחלה וללוויה האחרונה החלטתי כבר שאני לא הולכת, כי לא הייתי מסוגלת בכלל, רציתי רק להסתגר בבועה, לא לראות, לא לשמוע, לא לדעת ולא להרגיש.