והשחקים הם הגבולות...

יושבת-שוכבת לי על המיטה עם הכרס הקטנה שצימחתי ושאני לא מצליחה וגם לא ממש מתאמצת להפטר ממנה.

סופה של עוד שבת מגיע ואיך ברח לי הזמן.

מחר שוב טיפול. תפקודי הכבד חוזרים לנורמה. צריך פשוט להמשיך בטיפולים ולהמשיך לחיות את החיים. עד מתי שהם ימשכו.

לאן נעלמה השבת אני שואלת.

אתמול בעיקר הכנתי אוכל והסתלבטתי בבית, קצת עבדתי בסדנה שלי, לא משהו רציני.

היום נסענו קצת לטייל עם הוריי ועם הקטנה. הייתי עצבנית חלק מהזמן, לא בדיוק יודעת למה, אולי בהשפעת הקנאביס נעשיתי אגרסיבית ועצבנית לאחרונה. אני צריכה לשים לב לזה. לא הכי אוהבת את מי שנהייתי ולאחרונה אין לי כל כך מצברוח למרות השיפור בבדיקות. אני יודעת שהכל זמני, אולי בגלל זה.

ראיתי היום במקרה את המייל האחרון שקיבלתי מאחותי. היא כתבה לי שנדבר בקרוב. ממש...זה היה בערך 3-4 ימים לפני שהיא מתה. אחותי היקרה, האהובה, כל כך חסרה לי! אין סוף ליגון, אין מימדים שניתן לתפוס לאובדן. אני חושבת עליה כל כך הרבה פעמים ביום. העיניים שלי מתמלאות דמעות.

ראיתי היום גם תמונות של נ', חברה שאיבדתי לפני כמה חודשים למחלה המזדיינת הזו. כמה היא היתה יפה ומחייכת. ולא ידענו שהסוף קרוב כל כך.

אסור לי לחשוב על זה, אני כל כך מדוכאת מכל זה. המחשבות האלו מורידות אותי לתהום.

הכל מרגיז ומעצבן אותי לאחרונה. אני מתנדנדת בין מצבי רוח. אני עצובה, אגרסיבית, עצבנית, כועסת, מתוסכלת, שונאת. מלאה טינה.

לא בא לי כלום.

גם לא לכתוב.