והשחקים הם הגבולות...

כשאני לבד סוף סוף בשבת הזו, והבית ריק ושקט, אני יכולה לכתוב.

אני יכולה למשל לכתוב, שר' מעצבן אותי בלי סוף לאחרונה, כל הזמן מעיר לי, גוער בי, מתווכח, מתעצבן על דברים, מתעצבן עליי, אומר דברים שליליים ודברי ביקורת, גם על אחרים. אמרתי לו הערב שתמיד כשהוא מתחיל משפט במלים מסוימות אני יודעת שיהיה לו משהו רע לומר. ואיכשהו, תמיד אלו דברי ביקורת על אחרים, רק הוא מושלם ושלם. ביקורת עליי, ביקורת על המשפחה שלי, ביקורת על חברים שלי. ביקורת. הוא - וכולם בצד השני. הוא לא צריך אלכוהול כדי להרגיש טוב ושמח. הוא לא צריך גראס כדי להשתחרר. 

אמרתי לו שלעומת כולם, הוא נמצא בדיוק בקיצוניות השניה, וגם זה לא טוב. הוא לעולם לא מסוגל לאבד שליטה. לא יתן יד לשומדבר שקשור באיבוד שליטה. לעולם. והוא חושב שזה נורמלי וזה נכון וזה בסדר. 

פחחחחחח

כמה השתנו הדברים שאני חושבת על הגבר הזה, שלפני כמעט 9 שנים התאהבתי בו עד כלות, התמוטטתי נפשית, עזבתי בית ופירקתי נישואים כדי להיות איתו. לא שאני מתחרטת חלילה, עדיין אני הרבה יותר מאושרת ושלמה עם הבחירה שלי מאשר שהייתי בעבר, כשהייתי נשואה למ'. אבל בכל זאת, יש בו דברים שהיום אני רואה, שלא ראיתי ולא ידעתי אז, דברים שקשה לחיות איתם. ואני מניחה שגם הוא מוצא בי דברים שקשה לחיות איתם. עליהם הוא מתעצבן ומותח ביקורת וכולי.

הדברים שלי הכי קשה איתם אצלו הם הביקורת, הניסיון לחנך אותי כל הזמן והדברים שקשורים בילדים שלו, שאסור להגיד עליהם מילה רעה, או ביקורת. התוקפנות שלו לגביי כל מה שיכול להתפרש כביקורת עליהם היא בלתי נסבלת. אסור גם להעיר להם כשהם לא בסדר, רק לו מותר. המון פעמים הוא שובר לי את המילה ואם אני מעירה משהו הוא הופך את זה לצחוק, מבטל את זה, מגן עליהם, מסובב את זה כלפיי. וזה מעצבן.

אני תמיד בתפקיד כפוי הטובה של נותנת השירותים שאינה זכאית לדבר בתמורה, שאין לה זכויות, ובכלל - עדיף שהיא לא תראה נוכחות ותעלים את עצמה, ורק תמשיך כמובן למלא את תפקידה כפוי הטובה.

נמאס לי מכל זה.

לשמחתי, וכן אני אומרת את זה בגלוי - לשמחתי - גרושתו עומדת לעוף מהארץ עם הקטנה בסוף יוני. התייאשה מחוסר היכולת להשתלב כאן. יאללה ביי.

לג'וניור יש עוד שנה וחצי בצבא והוא יעבור לגור אצלנו, אבל לאמא שלו בוער התחת לחזור לארץ מוצאה, למרות שאין לה עדיין עבודה שם, אין דירה, והן יגורו עם הסבתא זמן מה. הסבתא שוידאה מראש שהן לא יגורו אצלה יותר מדי זמן...כמה לבבי. אני מקוה לפחות שהמרחק יעזור בקטע עם ס' גרושתו, שתמצא את עצמה שם מחדש או משהו ותעזוב אותנו במנוחה. והשיבוט שלה - הקטנה כלומר - טוב , אותה כבר אי אפשר יהיה להציל מלהיות העתק של אמא שלה, אבל זו לא הבעיה שלי. רחוק מהעין רחוק מהלב. לפחות מהלב שלי, כי לגביי ר' - אני צופה כבר את הקושי הגדול שלו בגלל הפרידה ממנה ואת זה שהאבטיח הזה עוד ישבר על ראשי מליונתלפים פעם.

זה לגביי המצב המשפחתי המורכב שלנו.

ולגביי מצבי האישי - הבריאות בסדר, מחכה לסיטי של יוני ולבדיקות דם של השבוע.

אני קצת לחוצה בגלל הלימודים, לא בא לי על הסמינריון הזה שאני צריכה לכתוב ועוד הרפרט שצריך לבוא לפניו. אני לא בראש לזה, אני חושבת שאולי זה לא באמת מעניין אותי. אין לי סבלנות לקרוא מאמרים. קשה לי להתרכז ויש מליון דברים יותר מושכים ומעניינים מזה. אבל למה זה? הריי כל כך רציתי את הלימודים האלו...לא מבינה את עצמי. נעשיתי אדם אחר. מה שהכי בא לי הוא להמשיך לפתח את העסק שלי , להרויח כסף ולהוציא אותו על תענוגות החיים. לחיות ברווחה ושיהיה לי הכל, כי די נמאס לי כבר לחכות שיגיע הרגע הזה. אז האמת שאפילו חשבתי למצוא איזו עבודה בחצי משרה כדי להרוויח קצת ולשפר את מצבי הכלכלי, גם כדי שאוכל קצת ליסוע לחו"ל ואולי אפילו לארה"ב לקראת סוף הקיץ, לבקר את אחי ואשתו והילדים, אם כי אני קצת פוחדת שזה יהיה לי קשה בלי ש' אחותי שנפטרה לפני 8 חודשים. המוות שלה כל כך מעיק כל הזמן, האובדן הזה הנוראי, החוסר שלה. והזמן לא מקל, הוא רק עושה את זה קשה יותר. והאחיין שלי שהיה פה היום, רק מזכיר לי אותה יותר. אני מריחה אותו וזה מזכיר לי אותה. אני מסתכלת על הפנים שלו וזה מזכיר לי אותה. וכנראה שגם אני מזכירה לו אותה.

לפעמים אני חושבת שאם גם זמני יגיע טרם עת ואני אמות, לפחות תהיה לי התקוה שאולי אני אפגוש אותה.

אני מקוה שלא אתבדה.