והשחקים הם הגבולות...

זה מתחיל להיות הסלוגן שלי כבר.

בכל פעם שאני מאבדת עוד חברה.

בכל פעם שאני מגלה על החמרה במחלה של חברה.

בכל פעם שאני שוקעת בכאב האובדן של אחותי.

בכל פעם שאני נזכרת בפצצה המתקתקת שאני יושבת עליה.

אני משחררת קללה ומנסה להמשיך לחיות את חיי כאילו כל זה לא קורה. יותר נכון, כאילו חוסר השליטה שלי במה שקורה בעצם אומר לי להמשיך הלאה. לחיות. עד מתי שאוכל.

הבן של ר' עבר לגור איתנו לפני חודש וקצת, כשגרושתו והקטנה עזבו את הארץ. הכל בסדר, סבבה לנו איתו. נראה שסבבה לו איתנו. היה לי שוב תקל קיברנטי עם ס' גרושתו, בהקשר לחתולה שהיא תקעה אותנו איתה, אבל בעיקר כי הכנסתי לה בקטנה על זה שהיא עזבה את הארץ והשאירה בן חייל מאחור. כמובן שזה הכי עיצבן אותה בעולם, בעיקר שציינתי בפניה שאני שמחה שהוא גר איתנו ותמיד יהיה לו בית אצלנו ושאני רואה בו את בני החורג. זה היה אמור לעצבן אותה כמובן וזה עיצבן וגרם לה לירות לכל הכיוונים בעצבים, בחוסר ענייניות, בגסות רוח ובלי שום הגיון. כרגיל בעצם.

היא יכולה לקפוץ לי. אני הסרתי מזמן את הכפפות איתה. אני אומרת לה בדיוק מה אני חושבת עליה היום, בזמן שבעבר ניסיתי בטובות וזה פשוט לא עבד.

החלטתי לנסות כמה שניתן לא "להכניס" אותה אל הבית שלנו בעקיפין. פשוט לא להתעסק איתה, לא לשים לב אליה. בנתיים זה מצליח לי.

היתה לי תקופה קצרה ולא טובה שבה נגמרו לי הנוגדי דיכאון לכמה ימים וזה קצת ערער אותי. הייתי עצובה, רגישה נורא ועצבנית. רבתי עם ר' שגם הוא היה במצברוח רע והוציא את העצבים והתסכול שלו עליי שוב. אשכרה נתתי לו אולטימטום שאני לא יכולה יותר לסבול את ההתנהגות שלו כלפיי ושחייבים לעשות משהו או להפרד. בנתיים עוד לא ניגשנו ליעוץ זוגי כי הדברים  נרגעו והריי תמיד זה כך- אחרי ריב הדברים נרגעים ושוכחים מהקטסטרופה וההחלטה לטפל ואז זה חוזר וקורה שוב. באותו לילה, כשהלכנו לישון , בכיתי וכשהוא חיבק אותי ביקשתי ממנו ממש לפני שנרדמתי שיגלה כלפיי חמלה. שאם אלו השנים האחרונות לחיי, אני רוצה שיזכור שהן האחרונות לחיי ושיגלה חמלה ולא יתן לי לחיות אותן כך, במריבות ועלבון ועצב. שיזכור שאני חולה, שיזכור את האובדן שעברתי השנה, את כל הקושי שאני עוברת, גם אם זה נראה לכולם כאילו זה קליי קלות בשבילי. בכל זאת אני עוברת משהו קשה מאד. לדעת שאת חולה במחלה חשוכת מרפא, שרוב הסיכויים שתמותי ממנה תוך שנים לא רבות וביסורים ולא משנה כמה תלחמי וכמה תרצי להמשיך לחיות. זה לא קל. זה קשה מאד למעשה. 

אני ממשיכה עם ההתמכרויות שלי לקניות ולאכילה. אמנם אני לא בבור שחור אבל זה לא טוב. הקניות באיביי, השטויות שאני מבזבזת עליהן, כאילו אני מאמינה שבאמת אין מחר. זה לא עוזר, זה רק עושה יותר רע וגורם לריקנות. וקשה לי להפסיק. זה כבר אפילו לא מרגש או כיף. זה סתם.

ואמנם שמנתי לא המון, רק 6 ק"ג , לעומת חברות ששמנו עשרות, אבל מה זה משנה כמה הן וכמה אני? ביחס לעצמי, למה שהייתי, זה המון!!! שנים לא הייתי במשקל הזה, שנים לא נראיתי כמו שאני. ואמנם אני לא נראית רע, אבל אני הרבה יותר אוהבת איך שנראיתי פעם. ויש דברים שהיום אני לא לובשת וזה מעצבן וכואב. איפה אני שהייתי? המחלה המחורבנת הזו דפקה לי את הצורה. איפה השיער שלי? למרות שהשיער שנשר כבר צמח שוב וכולם אומרים שזה נורא יפה לי הקצר הזה ואפילו אני קצת אוהבת את זה, עדיין הייתי מעדיפה פי מיליון שיהיה לי השיער הארוך והמתולתל שהיה לי. 

אני חייבת לעשות משהו עם זה . מחפשת מה שיתן לי מוטיבציה. הריי המוטיבציה הכי גדולה צריכה לבוא מכך שאני רוצה בשביל עצמי להיראות שוב כמו שאני אוהבת. ואני לא מצליחה להניע את עצמי ואין לי משמעת עצמית. 

קצת חסרים לי הלימודים כבר. רוצה עוד חופש אבל באיזשהו מקום כבר מתגעגעת לחזור לאוניברסיטה. לא שחסר לי מה לעשות ואני די נהנית לבלות ולהתעסק במה שבא לי, אבל בכל זאת.

אני חייבת משהו חדש שיכניס בי עניין והתרגשות. מה זה יהיה? חייבת למצוא...