והשחקים הם הגבולות...

שבת שוב עברה, מהר. היתה שבת כיפית, מהנה, הרבה פעילות אתמול, בריכה בבוקר, ים לפנות ערב, מסעדת דגים מצויינת בלילה. חזרתי קצת שיכורה מהיין הלבן (טוב, לא שתיינית משהו...חנאנה אני) ובמצב רוח טוב ונפלתי לשינה עמוקה עד עשר בבוקר. 

החלטנו אתמול בלילה לא ליסוע למצדה כפי שתכננו, ר' ואני, כי הרגשנו שזה יהיה כבר יותר מדי מעייף, לא הספקנו לנוח, בפרט ר' שקם מוקדם ועובד קשה כל השבוע ואני שבעיקר מבלה . חה חה חה. יש יתרונות בלהיות חולת סרטן כרוני. הסרטן בא עם הטבות בצורת קצבאות נכות שונות והרבה זמן פנוי. ומכיוון שכרגע אני בחופשה מלימודי התואר השני, יש לי באמת הרבה זמן פנוי. עדיין יושב לי על הראש שאני צריכה לסיים עבודת סמינריון אחת, אבל יש עוד זמן ואני נהייתי טיפוס דחיין...

הצלחתי לבלום קצת את בהלת הקניות שלי וגם את אטרף הזלילה. למעשה התחלתי אפילו לעשות ספורט אחרי המון זמן שלא עשיתי פעילות גופנית. באופן עצמאי ובלי שום מכון כושר ושטויות של "מסגרת" שמספקות לי תירוץ. פשוט יוצאת להליכה ואחר כך עובדת קצת על מכשירי כושר חינמיים בפארק לא רחוק מהבית. עושה את זה בזמני החופשי וברצון, בלי להרגיש שחייבת כי שילמתי כסף או כי המצפון מייסר. אני עושה את זה כי זה גורם לי הרגשה טובה בגוף ובנשמה.

בנוסף, אני מצליחה קצת להגדיל את ההכנסות שלי פה ושם ממכירות של תכשיטים, פה ושם עבודות בהזמנה מיוחדת, פה ושם כל מיני כאלה שאני מעלה לרשת ומוכרת. קצת חברות שקונות ממני. עוד מעט יש איזה יריד של רה"ש ואחר כך אעשה איזו מכירה ביתית בסוכות. קצת נמלא את הקופה שהתרוקנה מבזבוזי חסריי האחריות. וכשאהיה קצת יותר עסוקה בלימודים, יהיה לי פחות זמן להסתובב בקניונים ובתל אביב ולבזבז. ויהיה לי קצת יותר עניין גם...

המריבות עם ר' נרגעו, אולי קצת נמאס לנו לריב, אולי הבנו שנינו שאנחנו חסרי סבלנות אחד עם השניה ושבעצם יום אחד אולי כל זה יגמר לנו, כל הביחד. למרות שדוקא המחלה המחורבנת שלי מראה נסיגה יפה. אני חולמת לי בהחבא שעוד רבעון או שניים ה CT פתאום יראה שאין גרורות יותר. הכל נסוג ונעלם. ואז אקבל רק תרופות אנטי הורמונליות לתחזוקה ואחיה עם זה שנים. לא כמו אחותי ז"ל.

כמעט שנה למותה של ש'. בתחילת החודש הבא כבר יש אזכרה. אלוהים תן לי כח לעבור את זה בלי לשקוע לתהום. 

אמא ואבא ממוטטים. אני החלטתי לאחרונה להשקיע בהם יותר תשומת לב וזמן. התובנה באה לי דוקא כשהייתי מסטולית מגראס רפואי. ואז עשיתי החלטה שאני אקדיש להם תשומת לב ואשתדל לראות אותם יותר וגם להוציא אותם מהבית לכל מיני פעילויות כיפיות. כי החיים שלהם בקנטים והם אומללים ועצובים. והם לא עוזרים לעצמם. אז אני אנסה לעזור להם.

אני קצת מתחילה להתגעגע אל הלימודים. לקראת סוף השנה רציתי נורא כבר לצאת לחופש ועכשיו זה קצת חסר לי. אין לי כמעט חברים בלימודים, רק ככה, מאד שטחי, אבל זה לא מעניין אותי. מעאניינים אותי הלימודים עצמם. חברים יש לי המון מחוץ לאוניברסיטה. אבל היה חבר אחד שלצערי השנה כבר לא ילמד איתי כי הוא סיים את הלימודים, ודוקא הוא היחיד שעניין אותי. לא משנה, ממילא אנחנו לא משתייכים לאותם חוגים, סגנון חיים שונה לגמריי. 

וככה עובר לו עוד שבוע ועוד אחד. בלי להרגיש אנחנו כבר באמצע אוגוסט. הייתי מתה ליסוע קצת לחו"ל עם ר' אבל לא יודעת אם זה יצא השנה. אין לו זמן בגלל העבודה ולי אין ממש כסף.

חוץ מזה אין בעצם חדש. הכל יחסית טוב ורגוע. אפילו ס' נרגעה זמנית, חוץ מכל מיני איומים אקראיים שהיא מן הסתם משמיעה לר' אבל זה לא ממש מזיז לו. העיקר שאותי היא לא מטרידה הכונפה.

מחר שוב טיפול, שוב יום א' בבית החולים. אבל זה לא כמו פעם, זה בקטנה, זה לא הכי מזיז לי, אפילו לא ממש מבאס אותי. הייתי חותמת על זה לעוד שלושים שנה אם הייתי יודעת שזה ישמור עליי כמו שאני היום.