אבל למה החיים לא בחרו בי?
לחיות, לחיות, לחיות עד אין סוף, פשוט לחיות. רוצה לחיות.
סוף השבוע הזה עבר עליי עם עננה אפורה כהה מעל הראש.
רק בין שישי לשבת, כשהייתי מאד עייפה, ישנתי חזק ומספיק. לילה לפני כן בקושי ישנתי כמה שעות, התעוררתי מוקדם מאד ושוב לא יכולתי לישון, כמו פעם, חודש לפני שש' אחותי נפטרה. כשהלילות היו נגמרים בארבע לפנות בוקר והייתי מכינה לי קפה כשהכל עוד חשוך ויושבת עם האייפד לגלוש באינטרנט בסלון, כדי שלא להפריע לר'. שעתיים הייתי יושבת ואז חוזרת ממוטטת לישון עוד שעתיים, אם הייתי מצליחה.
רק לחברתי הטובה נ' סיפרתי אתמול שחלה החמרה בבדיקות. והיא סיפרה רק לי שהיא הולכת היום לביקורת (כי גם היא בוגרת החוג המחורבן שלנו).
נ' יעצה לי לא להקציב לעצמי זמנים, אלא פשוט להמשיך ולעשות את מה שאני עושה הכי טוב, לחיות.
אז אני מנסה. מטאטאת את המחשבות והחרדות הצידה, משתדלת לא לחשוב עליהן, יהיה מה שיהיה. אבל אני יודעת שהחרדות שוב יצופו ויעלו, בפרט אם יצטרכו לשנות לי טיפול, ורוב הסיכויים שיצטרכו.
כשהחרדות גואות ומציפות אותי אני יוצאת החוצה לעשן כמה שאכטות. אני מסממת את עצמי, מערפלת את עצמי, מעמעמת את הרגשות, ואז למרות העירפול בשלב מסוים הכל מתחדד, הכל נעשה לי ברור. מצב הרוח כמובן משתפר. עוד מעט אני אצא לעשן.
אני מרגישה שאני סוגרת פינות. אני עושה דברים שחשוב לי לעשות, לפני שאני נפרדת, ועל מנת להפרד כהלכה. אני אעשה את זה מסודר, כמו שכתבתי אתמול. אני אדאג להכל, הכל יהיה מאורגן. לא כמו שאחותי מתה, כשהכל נשאר כמות שהוא, שום קצה לא נתפר, אף פינה לא נסגרה, הכל נשאר ככה, כאילו היא תיכף תחזור. הכל נפל עלינו בבת אחת, פתאומי, למרות שהידיעה שהיא הולכת למות היתה שם , בעיקר בחודש וחצי האחרונים שלה, אבל לא נגענו בכלום כי לא רצינו בכלל להסכים לעניין הזה, לפרידה הכפויה שלה מאיתנו, האנשים שכל כך אהבו אותה, הילד שלה בן השש אז, ההורים שלי, אחי ואשתו, האחיינים שלי, ר', אני.
אני לא אעזוב ככה. אני אתן לאנשים את מה שאני רוצה לתת להם, אגיד להם את מה שחשוב לי להגיד. אבטיח להם שאני לא פוחדת למות, כי אני באמת לא פוחדת! אני רק אצטער שהכל יגמר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
