והשחקים הם הגבולות...

זהו זה. הרופאה שלי אמרה שנצטרך להחליף לי טיפול. היא אפילו לא מציעה לבדוק עוד טיפול אחד מה קורה עם בדיקות הדם, מכיוון שגם המרקרים הסרטניים שלי עלו, אין טעם לחכות, הריי אנחנו יודעים איך הסרטן שלי מתנהג. אז יש עוד תרופה שהיא לא בסל הבריאות והם רוצים להתחיל לארגן את האישורים עבורה , ואני שואלת למה תמיד הם נותנים לי תרופות שאינן בסל עדיין, האם הם מנצלים את הביטוח הפרטי שלי כדי לעשות עליי ניסויים?  ואז ר' מתקשר אליה כי אני בוכה לו שלתרופה הזו יש תופעות לוואי מאד לא קלות והיא מסבירה לר' שהתכוונה להציע כמה אלטרנטיבות לבחירה, רק שהפרוצדורה של אישור התרופה הזו היא ארוכה אז עדיף כבר להתחיל ולהתכונן. היא גם אומרת שמכל מה שיש לה עוד להציע לי התרופה הזו הכי קלה מבחינת תופעות לוואי. אני שואלת את עצמי בשביל מה בכלל לנסות, הריי שומדבר לא ירפא אותי, אנחנו מכירים את המחלה המזופתת הזו. ואז מגיע ההסבר שר' מפרט לי, בדיוק מה שאני לא רוצה לשמוע כרגע, שהמחלה שלי מאד אגרסיבית ושבלי טיפול בכלל ההתדרדרות תהיה מאד מהירה. ואני ? אני ממש לא מוכנה להפרד עדיין. אני צריכה עוד להשלים דברים, לעבור תהליך, לעשות סידורים. אני לא רוצה שזה יקרה כל כך מהר. אני לא רוצה בכלל שזה יקרה.

הפחד מחלחל שוב. האימה והבעתה. אני הולכת למות. אני מבינה שזה הולך לקרות, לא עכשיו, אבל בעוד אולי שנה. אני לא מתכוונת לענות את עצמי בטיפולים הכי נוראיים שלא ירפאו אותי ממילא. אבל אני צריכה עוד זמן. אם בן אדם יודע שיש לו עוד שנה לחיות נניח, איך הוא מחליט לעבור את השנה הזו? מה כדאי לו לעשות?

אני עוד רוצה להספיק. אני עוד רוצה לעשות ולחוות וליצור וללמוד. אבל כנראה שהסיפור שלי לא באמת יהיה סיפור שמח. כנראה שהסיפור שלי בכל זאת יהיה עוד סיפור עצוב. לפחות אני אפגוש את אחותי? אולי היא תהיה שם, מחכה לי. לקבל את פניי, להסביר לי, לעזור לי מניסיונה, כמו שהיא תמיד ידעה ונהגה לעשות.

אבל אם כל אחד והתפקיד שלו על פני האדמה הזו, מה בדיוק היה התפקיד שלי? מה עשיתי? מה היתה השליחות שלי? אני מרגישה שלא עשיתי כלום, לא השארתי כאן שום חותם, אולי מלבד על האנשים הכי קרובים אליי. מה היתה בכלל המטרה שלי על פני האדמה הזו? למישהו יש תשובה?